בשנת 1971, קרא דייב מורל, תלמיד תיכון מניו ג'רזי בן 18, במגזין רולינג סטון מודעה של חברה בשם Godzilla, שהציעה למכירה אלבום של הביטלס בשם Yellow Matter Custard, הכולל שירים שמעולם לא שמע, וביניהם I Got a Woman, I Just Don’t Understand ו-To Know Her is to Love Her. רק שיר אחד זיהה מורל מתוך הרשימה, והוא Slow Down. סקרן מאד לגבי התקליט, שלח מורל את הכסף שנדרש בדואר לכתובת שצוינה במודעה, וכעבר מספר ימים קיבל את האלבום הנחשק. מה שמורל לא הבין אז, היה כי לא מדובר באלבום רשמי של הביטלס אלא בבוטלג. כך מספר מורל בספרו Horse-Doggin': The Morrell Archives Volume 1 משנת 2014:
זה היה תקליט וויניל בצבע אדום ללא המדבקה שבדרך כלל מודבקת ובה שמות השירים. שמתי אותו בפטיפון, הגברתי את הווליום והתחלתי להאזין לו. השיר הראשון היה I Got a Woman ומיד זיהיתי את קולו של ג'ון לנון. לא היה לי ספק מההאזנה שאלה היו הביטלס, והחוויה מהאלבום הייתה טובה מדי מכדי להיות אמיתית. לא האמנתי שאני מאזין לאלבום של הביטלס שמעולם לא שמעתי עליו קודם, וזה היה ממש מרגש. תהיתי אם אלה היו שירים מקוריים או גרסאות כיסוי. ידעתי שהדרך היחידה לברר זאת הייתה לנסות למצוא מישהו שישאל את ג'ון לנון. החלטתי לפנות אל הווארד סמית', עיתונאי ואיש רדיו שלעתים קרובות אירח את ג'ון ויוקו בתוכנית הרדיו שלו, שבתחנת WPLJ-FM.
מורל שלח מכתב לסמית', וב-7 בנובמבר 1971, קיבל ממנו תשובה שבה נכתב "דייב, הראיתי את המכתב שלך לג'ון לנון והוא מבקש לפגוש אותך"
באותו יום, קרא מורל ידיעה בעיתון Newark Star Ledger, שבה נכתב כי ג'ון ויוקו מתגוררים במלון St. Regis Hotel בניו יורק, ושבסוויטה שלהם ישנם מערכת סטריאו, אלבומים של צ'אק ברי ועותק נדיר של האלבום Yesterday and Today עם העטיפה שבגלל שנראים בה הביטלס לבושים בחלוקים ועליהם בובות ערופות ראש וחתיכות בשר, הקנתה לו את הכינוי "אלבום הקצבים". כעבור חודש, ב-7 בדצמבר 1971, הגיעו מורל וסמית' לאולפן ההקלטות Record Plant בניו יורק, שם עבד ג'ון על האלבום Some Time in New York City. בהשפעת הכתבה שקרא, בחר מורל ללבוש באותו יום חולצה ובה מודפסת התמונה של עטיפת "אלבום הקצבים". כשראה אותם, ניגש אליהם ג'ון, ואמר להם:
אנחנו מקליטים עכשיו, שבו ונדבר בהפסקה
כשהתפנה, הראה מורל לג'ון את העותק שלו של האלבום Yellow Matter Custard. בניגוד למצופה, לא כעס ג'ון על תעשיית הבוטלגים שעושה כסף על חשבון האמנים, אלא התעניין ברשימת השירים שבו. ג'ון ציין שלמיטב זכרונו, ביצעו הביטלס את השירים הללו לפני כ-10 שנים, במהלך אודישן לחברת Decca. הם שוחחו על השיר Slow Down, וג'ון סיפר לו על הזמר לארי וויליאמס, שביצע אותו במקור, וציין שהוא אוהב אותו כמו את צ'אק ברי. תוך כדי השיחה, שלף מורל בוטלג נוסף שהביא אתו, Savage Young Beatles, שכלל את ההקלטות שביצעו הביטלס בשנת 1961, עם טוני שרידן בהמבורג. ג'ון התלהב וביקש לקבל את העותק של Yellow Matter Custard, שכן היה בטוח שמדובר בהקלטה המלאה של האודישן לחברת Decca. מורל הסכים לתת לו את העותק, וג'ון שאל אותו מה הוא רוצה בתמורה. מורל ניצל את המצב, אזר אומץ וביקש את העותק שלו של האלבום Yesterday and Today. ג'ון ניגש מיד לטלפון, צלצל למישהו וביקש להביא לו מהמלון את העותק שלו של "אלבום הקצבים". כעבור כ-20 דקות, נכנס לאולפן העוזר האישי של ג'ון ויוקו, ובידו העותק המבוקש, אותו נתן ג'ון למורל. אחרי כן, חזר ג'ון להמשיך בהקלטות.
מורל שקל לבקש מג'ון תמונה או חתימה, אבל החליט לוותר משום שחשש לקלקל את האווירה הטובה שנוצרה ביניהם. בסוף היום, כשכולם התכוננו ללכת הביתה, ניגש אליו ג'ון, לקח ממנו את "אלבום הקצבים" ושלף עט, צייר בועה גדולה מעל תמונתו שבעטיפה, וכתב "לדייב, מג'ון לנון, 7 בדצמבר 71'". אחר כך הציע ג'ון שיצטלמו בעזרת המצלמה שהביא מורל. בכך הפך ג'ון את מורל למעריץ בעל המזל המטורף ביותר שאפשר לדמיין, שכן הוא גם הזמין אתו לשיחה באולפן, גם נתן לו את העותק שלו של "אלבום הקצבים" הכל כך נדיר, גם חתם עליו וכתב לו הקדשה אישית, וגם הצטלם אתו.
כעבור שנים, הפך מורל לבעל תפקיד בכיר בחברת Capitol Records, וכך הזדמן לו להיפגש עם אמנים רבים, ביניהם פול מקרטני, אותו פגש בשנת 1986, ורינגו סטאר, שהסכימו לצרף את חתימותיהם לעותק שקיבל מג'ון של האלבום Yesterday and Today. בכך גדל מזלו של מורל למימדים שרק אפשר לחלום עליהם.
אפילוג
ג'ון מאד שמח לשמוע את הבוטלג Yellow Matter Custard, וחשב בטעות שמדובר בהקלטות מהאודישן לחברת Decca. ג'ון הקליט את הבוטלג וכעבור חודש שלח לפול מקרטני את ההקלטה בצירוף מכתב שאמר:
דצמבר 71'
חג מולד שמח (המלחמה נגמרה אם אתה רוצה...)
הביטלס
פול ולינדה והאחרים היקרים. זהו האודישן ל-Decca, מצאתי את הבוטלג, לא את סליל ההקלטה...
באהבה
ג'ון ויוקו
