ה-15 ביולי 1958 היה, ככל הנראה, היום העצוב ביותר בחייו של ג'ון לנון. באותו יום אמו, ג'וליה, נהרגה בתאונת דרכים אומללה, כשג'ון בן 17 בלבד.
לאחר 9 שנים שבהן ג'ון לא ידע מה עלה בגורלה של ג'וליה הוא חידש בגיל 14 את הקשר איתה והיא החלה לשחק תפקיד חשוב עבורו. היא לימדה אותו לנגן (על באנג'ו) ולימדה אותו שירים שהיו אהובים עליו, כמו שירי אלביס ועוד. ג'וליה גם הייתה זו שקנתה לג'ון את הגיטרה הראשונה שלו. ג'וליה הייתה עבור ג'ון מעין אחות גדולה ויש הטוענים שהוא אף פיתח פנטזיות בעלות אופי מיני כלפיה אבל אני מעדיף לא להיכנס לזה כאן. באותה תקופה ג'ון בילה יותר ויותר זמן בביתם של ג'וליה, בן זוגה, בובי דיקינס, ואחיותיו למחצה, ג'וליה וג'קי, ואף לן שם לתקופות.
ב-15 ביולי 1958 האומלל, ביקרה ג'וליה אצל אחותה, מימי, בביתה בעוד ג'ון היה עם בובי ואחיותיו למחצה. מטרת הביקור הייתה לברר האם ג'ון יכול לחזור לגור אצל מימי שכן הוא התחיל להוות נטל כלכלי על ג'וליה ובובי. זאת, מאחר ובובי נתפס נוהג בשכרות, דבר שהוביל לשלילת רשיונו ואובדן עבודתו.
בערב של אותו יום, בערך בשעה 21:45, הגיע נייג'ל ווהלי, חברו של ג'ון, לביתה של מימי כדי לבקר את ג'ון. כשנייג'ל הגיע לבית הוא מצא את מימי נפרדת מג'וליה על סף דלת הבית. לאחר שמימי הודיעה לנייג'ל שג'ון לא בבית, ג'וליה אמרה לו "אם כך, יש לך את הכבוד ללוות אותי לתחנת האוטובוס". ניג'ייל שמח ללוות את ג'וליה שהייתה אהודה גם על חבריו של ג'ון. נייג'ל ליווה אותה עד לקרוב לתחנת האוטובוס ונפרד ממנה כדי לפנות לעבר ביתו וג'וליה חצתה את הרחוב לעבר התחנה. נייג'ל התרחק ממנה כ-15 מטר ופתאום שמע חריקה של מכונית. נייג'ל פנה לאחור וראה את ג'וליה עפה באוויר ונוחתת על הכביש. כשנייג'ל הגיע בריצה אליה, ג'וליה הייתה חסרת הכרה.
נייג'ל רץ בחזרה לבית של מימי ובישר את בשורת האיוב. מימי צילצלה והזעיקה אמבולנס. האמבולנס פינה את ג'וליה לבית החולים הכללי ספטון אך זו נפטרה בדרך והיא בת 44 שנים בלבד. ניתוח לאחר המוות גילה שג'וליה נהרגה מפגיעות רחבות במוחה כתוצאה משברים בגולגולת. חקירת משטרה סיכמה חודש לאחר מכן שהיא "נפטרה מחוסר מזל" (ביטוי שהתייחס לכך שהמוות נגרם כתוצאה מתאונה).
שוטר הגיע לביתה של ג'וליה ובישר לבובי דיקינס ולג'ון את הבשורה המרה. בובי וג'ון לקחו מונית לבית החולים. ג'ון סירב לראות את גופתה של אמו. ג'ון הפך למריר ועוקצני מאז וסירב לדבר עם נייג'ל למשך זמן מה. נייג'ל בעצמו חש רגשי אשם ולא יכול היה להיפטר מהמחשבה אולי התאונה הייתה נמנעת לו היה מעכב מעט את ג'וליה בדרכה לתחנת האוטובוס.
מי שנהג במכונית מסוג סטנדרט ואנגרד (מספר רישוי LKF 630) שפגעה בצורה טראגית בג'וליה היה אריק קלייג, שוטר בן 24 שבאותו זמן לא היה בתפקיד. בניגוד לסברה, אריק קלייג לא היה שיכור בעת הנהיגה ומהירות הנהיגה שלו הייתה 28 מייל לשעה, מהירות נמוכה מהמגבלה המירבית של 30 מייל לשעה. פשוט הוא היה נהג צעיר ונהג ללא ליווי נהג ותיק, כנדרש.
לאחר התאונה שקל אריק קלייג להביע את תנחומיו לפני המשפחה אבל נמנע מכך מחשש שזה ידרדר את העניינים לנוכח הזעם הרב שהמשפחה חשה כלפיו. לאחר חקירת המשטרה, זוכה אריק קלייג מכל אשמה, משום שג'וליה חצתה את הכביש בריצה ובלי להסתכל לצדדים. עם זאת, קלייג נאלץ לעזוב את המשטרה ומצא עבודה כדוור מטעם הדואר המלכותי. באפן חריג, העיתונות המקומית לא דיווחה על התאונה ורק לאחר כחודש העיתון המוביל בליברפול, Liverpool Echo, פרסם ידיעה קצרה בת שתי פסקאות אודות החקירה של התאונה ותוצאותיה.
בשנת 1964, כשהביטלס כבר הלהקה הכי מפורסמת בעולם, הבין אריק קלייג שהוא גרם למותה של אמו של ג'ון לנון, מנהיג הביטלס. הוא קרא בעיתונים על כך שאמו של ג'ון לנון נהרגה ב-15 ביולי 1958 מתאונת דרכים תוך ציון שם הרחוב שבו זה קרה. אריק קרייג לא יכול היה שלא להגיע למסקנה שמדובר באותה תאונה טראגית שבה היה מעורב. אריק לא העיז לספר לאיש על כך, אפילו לא למשפחתו הקרובה. הוא שמר על אלמוניותו במשך השנים עד שב-1998 עיתונאי חוקר עלה על עקבותיו ולראשונה סיפר אריק קלייג את הסיפור מזווית ראייתו.
במקרה, איזור חלוקת המכתבים שבו קלייג היה אחראי כלל את הבית שבו גר פול מקרטני לפני שעבר ללונדון ובאותה עת גרו אביו, ג'ים, ואחיו, מייקל. באותה תקופה היה על קלייג להביא לכתובת הזו כמויות עצומות של דואר ממעריצי הלהקה מכל העולם. הדרך של קלייג לבית אביו של פול הזכירה לא ללא סוף את ג'ון לנון ובעיקר את אמו.
הטראומה של ג'ון בעקבות מותה של אמו האהובה ליוותה אותו כל חייו. "איבדתי את אמי כשהייתי בן 5 ושוב בגיל 17" אמר פעם. האבל שנשא ג'ון מצאה ביטוי בשירים Julia מ-1968, ו-Mother ו-My Mummy's death מ-1970.
