באוגוסט 2021 עלתה ברשת HBO סדרת טלוויזיה משובחת בשם "תמונות מחיי הנישואין" (Scenes from a Marriage) של הבמאי הישראלי, חגי לוי, עליה נכתב באתר IMDb:
מדובר במיני סדרת דרמה טלוויזיונית הבוחנת מחדש את מקורות האהבה, השנאה, התשוקה, היחסים המונוגמיים, הנישואים והגירושים דרך זוג אמריקאים עכשוויים, אותם מגלמים השחקנים אוסקר אייזק וג'סיקה צ'סטיין.
הסדרה הזו מכניסה את הצופה אל תוך חדרי החדרים של זוג נשוי בתהליך התפרקות ונותן הזדמנות חד פעמית לצפות ממרחק של סנטימטרים ברגעים שתמיד נסתרים מן העין, אלה שנשארים תמיד בין בני הזוג ולא יותר. וזה בדיוק מה שעשה פיטר ג'קסון בסדרה Get Back. הוא מכניס את הצופה אל תוך האולפן של להקה, במקרה הזה הביטלס, שהוא המקביל לחדר החדרים של זוג נשוי, ונותן הזדמנות חד פעמיות לצפות ברגעים שנסתרו מן העין. וכמו הזוג בסדרה של HBO, גם גם להקת הביטלס בסדרה של ג'קסון, נמצאת בתהליך התפרקות.
הרגעים האינטימיים שנחשפים בסדרה המופתית Get Back של פיטר ג'קסון שעלתה בשירות הסטרימינג + Disney בנובמבר 2021 הם רבים מאד. אם רק נזכיר את רגע היוולדותם של שירים כמו Get Back או Old Brown Shoe, את האקסטזה ואחר כך הנפילה שחוו חברי הביטלס אחרי עזיבתו של ג'ורג' הריסון, את השמחה של חברי הביטלס כשהופיע בילי פרסטון לראשונה באולפני Apple, את הביצועים של להקת הביטלס לשירים שיופיעו רק בקריירות הסולו, כמו Gimme Some Truth או All Things Must Pass, ואת ההתלהבות והאדרנלין מיד כשסיימו את ההופעה על הגג, נשאיר בצד רגעים רבים אחרים לא פחות ממרתקים.
אין כמעט בסדרה Get Back דבר שלא ידענו, קראנו או שמענו עליו. יש ספרים מעולים שמספרים על התקופה הזו ויש בוטלגים (הקלטות לא רשמיות) כמו A/B Road או Thirty Days, שבהם אפשר לשמוע את כל ההקלטות והשיחות שנעשו בכל רגע ורגע אז, במהלך חודש ינואר 1969. על כן, התרומה המשמעותית של הסדרה Get Back היא הצד החווייתי שמתאפשר בעיקר עקב המרכיב הוויזואלי שלה. בפעם הראשונה מזדמן לנו לראות את מה ששמענו או קראנו עליו, לא במובן המציצני אלא במובן החווייתי שמאפשר להבין באמת את מה שהיה שם. ישנם שני סוגים של הבנה: הבנה אינטלקטואלית, אליה מגיעים כשקוראים או שומעים על נושא מסוים, וישנה הבנה עמוקה יותר, והיא ההבנה החווייתית אליה מגיעים כשחווים חוויה. זה ההבדל בין לקרוא על מקום מסוים או לבקר בו. אלה שתי רמות שונות של הבנה לגבי המקום. הסדרה של פיטר ג'קסון מאפשרת הבנה חווייתית כי חוץ מריחות, הכל ישנו שם, במסגרת מה שנכלל בה.
ידענו שג'ורג' עזב את הלהקה וידענו על השיח איתו באותו רגע, אבל מעולם לא ראינו את המבטים, את הבעות הפנים ואת סיבובי הראשים. ידענו שג'ון, פול ורינגו ניסו לשכנע את ג'ורג' לחזור מהפרישה המוקדמת שלו אבל מעולם לא ראינו את העצב בפניו של פול, את החיוך הספק נבוך וספק ציני אצל ג'ון ואת המבט האבוד אצל רינגו. ובוודאי לא צפינו בתגובה הכמעט היסטרית של הלהקהעד שפול החל לטפס על קורות ולקפוץ מהן. ידענו שג'ון היה בחור יצירתי, ציני, שנון, ובעל חוש הומור מתוחכם אבל מעולם לא ראינו את הבעות הפנים ואת התנועות שלו כתגובה כמעט לכל משפט שנאמר שם (בעיקר באולפני Apple). ידענו שפול הוא בוס ופרפקציוניסט ואפילו ידענו שהוא מפחיד את עצמו כשהוא מתנהג כמו בוס אבל חוץ מקמצוץ בסרט Let It Be) מעולם לא ראינו את עיניו הרציניות והבוחנות, את התנועות עם הידיים המנחות את רינגו איך לתופף, ואת הבעות הפנים כשהוא מנסה שיעשו את מה שהוא רוצה. ידענו שג'ורג' סבל מהיחס של ג'ון ופול אליו ואל שיריו אבל מעולם לא ראינו את הבעות הפנים שלו לפני שעזב ואחרי שחזר, כשהוא קצת יותר נינוח ומנסה להשתלב. ידענו שהיו במהלך הפרויקט Get Back רגעים ארוכים שבהם רינגו השתעמם אבל מעולם לא ראינו את הפיהוקים שלו, את הניקורים שלו ואת תחושת האובדן במבטים שלו. ידענו שיוקו ישבה שם אבל מעולם כמעט ולא ראינו את ישיבתה השקטה והמכונסת בעצמה. ידענו שבילי פרסטון היה נחמד וחייכן ושהוא מאד זרם איתם אבל מעולם לא ראינו עד כמה הוא היה אז ילד חמוד, עם גרוב מטורף וכימיה מטורפת בינו לבין ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. ידענו על ג'ורג' מרטין, מל אוונס, ניל אספינל, מייקל לינדזי-הוג, גלין ג'ונס, כריס או'דל ועוד אבל מעולם לא ראינו אותם אלא בתמונות סטיל. ידענו שהם אהבו לשתות תה אבל מעולם לא ראינו כמה כוסות שתו, כמה טוסטים אכלו וכמה סיגריות, כולל סיגרים, הם עישנו. וידענו שלג'ון היה חצ'קון בין העיניים ולג'ורג' חצ'קון בצד שמאל של הפנים שלו אבל מעולם לא הייתה לנו הזדמנות לצפות בהם ככה, ממרחק של סנטימטרים.