קריירות הסולו של חברי הביטלס לשעבר ממרחק השנים

בהכללה, מקובל להתייחס לתקופת הסולו של חברי הביטלס לשעבר כאל תקופה פחות מוצלחת מבחינה מוזיקלית מזו שהייתה כשהם היו בלהקת הביטלס. מבלי להיכנס לתרומתו היחסית של כל אחד מהם, איש מהם לא הצליח ליצור מוזיקה כמו זו שיצרו כשעבדו ביחד, ובמובן הזה הסכום בהחלט גדול מסך חלקיו. אמנם היו בתקופות הסולו שיתופי פעולה כאלה ואחרים, בין חלק מהם, אך אלה היו, כשמם, שיתופי פעולה ולא עבודת צוות כמו זו שהייתה בתוך הלהקה. נכון שעבודת הצוות הלכה והשתנתה לאורך שנות ה-60, ולא לטובה, אך עדיין, כשהיו ביחד, הקסם עבד.

כיום, ממרחק השנים, ישנה תחושה שקריירות הסולו של חברי הביטלס, מבלי להיכנס להבדלים ביניהם, סבלו מהערכת חסר, בעיקר בשנות ה-70, ויש לזה סיבות, ואלה העיקריים מביניהם:

חיפוש האשמים בפירוק הביטלס

המבקרים והקהל הרגישו בשנות ה-70 צורך חזק לפרוק את כעסם על פירוק הביטלס בחיפוש אחר הגורם האשם בכך. כיום, אנחנו זוכרים בעיקר את האשמות השווא כלפי יוקו אונו, אבל זה לא היה כך כל הזמן, ואצבעות מאשימות הופנו גם כלפי אחרים, לינדה מקרטני, אלן קליין ועוד. בנוסף, להם גם ג'ון ופול נשאו, כל אחד בתורו, באשמה על פירוק הלהקה, דבר שפגע בפתיחות של המעריצים כלפי המוזיקה שלהם בתקופות הסולו, בעיקר בראשית שנות ה-70. גם הם, נמנעו מלבצע שירים של הביטלס, לפחות בשנים הראשונות, דבר שהגביר את הניכור של המעריצים כלפיהם.

תחושת בגידה בביטלס

בראשית שנות ה-70 שררה בקרב מעריצי הביטלס תחושה של חוסר לגיטימיות להאזין וליהנות מהמוזיקה של חברי הביטלס לשעבר, כאילו מדובר במעשה בגידה בלהקה, אליה המשיכו להתגעגע. זאת, כאילו המוזיקה של הביטלס לא יכלה לחיות בכפיפה אחת לצד המוזיקה החדשה של חבריה לשעבר.

חברי הביטלס לשעבר חבטו זה בזה ללא רחמים

בעקבות פירוק הביטלס, פול תבע את ג'ון, ג'ורג' ורינגו כדי לחלץ את עצמו מהשותפות העסקית אתם, על רקע חילוקי דעות פיננסיים, ניהוליים ואישיים. בעקבות צעד קיצוני זה, נצבעה מערכת היחסים ביניהם בצבעים של טינה והדבר קיבל ביטוי בהתבטאויות פומביות מכפישות אלה כלפי אלה, ובעיקר כולם כלפי פול. כך, הטיח ג'ון רפש בפול באמצעות שירים כמו ?How Do You Sleep ובראיונות. כך, אמר ג'ון שהמוזיקה הטובה ביותר של פול נעשתה בשנות ה-60, שהוא אף פעם לא מימש את הפוטנציאל שלו, שלא היה פול זה שכתב את הקלאסיקות של הביטלס, כמו Eleanor Rigby, ושהמוזיקה הנוכחית שלו, בשנות ה-70, הייתה רכה ומיועדת לסבתות ורחוקה מרוק או אמנות רצינית. ג'ורג' אמר על פול שנגינת הבס שלו הייתה עמוסה מדי, ושהוא לא יצטרף לשום להקה יחד אתו. רינגו ציין שהוא חושב שהאלבום Ram לא טוב במיוחד. פול אמנם נזהר יותר מחבריו בהתבטאויותיו התקשורתיות כלפיהם, אבל לא חסך דברי ביקורת ארסיים, בעיקר כלפי ג'ון, בעקר באמצעות שירים שכוונו אליו, כמו Too Many People. המלחמה בין חברי הביטלס זכתה לתשומת לבם של הקהל וציירה תדמית חדשה מאד לא מחמיאה.

למרות כל אלה, יש לציין שאלבומיהם של חברי הביטלס לשעבר נמכרו והקהל, שחי כל הזמן בדיסוננס כלפיהם, הגיע להופעותיהם. ככל שהזמן עבר, הפכה המוזיקה שלהם, בהדרגה, ליותר מקובלת ואהודה, אבל המבקרים המשיכו לזלזל במוזיקה שלהם, כל אחד בצורה כזו או אחרת, למשך תקופה ארוכה. במקביל, ככל שהזמן חלף, ובעיקר אחרי שהסתיים המשפט של פול כלפי חבריו, התחיל כל אחד מהם לבטא בפומבי עד כמה הוא אוהב ומעריך את האחרים. בראיונות האחרונים, אמר ג'ון שהוא אוהב את פול, שהוא מודה לו בדיעבד על התביעה המשפטית שהגיש, אשר חסכה לכולם הרבה כסף, ושיבח את שיריו מתקופת הביטלס. ג'ורג' תיקן את דעתו לגבי נגינת הבס של פול, ורינגו אמר שפול צדק כשהוציא את Let It Be Naked בשנת 2003, כתיקון על האלבום Let It Be משנת 1970. לאחר הרצח של לנון, גבר שיתוף הפעולה בין פול, ג'ורג' ורינגו, ואחרי מותו של ג'ורג', נמשכו שיתופי הפעולה, מעת לעת, בין שני חברי הביטלס שנותרו בחיים.

החיפוש אחר הדבר הגדול הבא

שנות ה-70 היו "תור זהב" של הרוק הקלאסי ולהקות וזמרים כמו Led Zeppelin, The Who, Deep Purple, Aerosmith, Alice Cooper ואחרים, יצרו רוק כבד יותר, לרוב מבוסס על בלוז, ועמוס בגיטרות. בשנות ה-70 צמחו גם להקות רוק מתקדם כמו Genesis, Yes, Emerson, Lake And Palmer, שיצרו רוק מתוחכם, מבוסס על מוזיקה קלאסית עם שירים מאד ארוכים ובהם חלקים אינסטרומנטליים מורכבים.

על רקע זה, חיפשו בשנות ה-70 תעשיית המוזיקה, המבקרים והקהל את "הדבר הגדול הבא". לפעמים זה היה דייויד בואי, לפעמים זה היה להקת Pink Floyd, ולפעמים מישהו אחר. חברי הביטלס לשעבר היו אז בעשור השלישי בחייהם, בעלי משפחות, ובהחלט לא חדשים בסצנת המוזיקה. אפשר להוסיף לכך גם את העובדה שג'ון ופול שילבו את בנות זוגם בעשיית המוזיקה, צעד שהכעיס אנשים רבים, וערער את היסוד השוביניסטי של קהילת הרוק.

על רקע כל זה, ממרחק הזמן נראה שקריירות הסולו של הארבעה, כולל זו של שנות ה-70, זוכות לעדנה מוצדקת מבחינת ההערכה של הקהל והמבקרים, שמבינים היום שבזמנה זכה להערכת חסר.