רבים מהספרים על הביטלס יספרו לכם שב-14 באוגוסט 1958 הקליטו ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' הריסון בפעם הראשונה, כשהם חברים בלהקת הקווארימן, יחד עם קולין האנטון ובחור בשם ג'ון "דאף" לאו שניגן בפסנתר. שם האולפן שבו הקליטו היהPhillips' Sound Recording Services. פול מקרטני מספר בהופעותיו שכל אחד מחברי הקווארימן החזיק בעותק היחיד שהופק מהתקליט למשך שבוע עד שזה הגיע לידיים של "דאף" לאו שהחזיק אותו למשך שנים, עד לשנת 1981, אז מכר אותו לפול מקרטני. זהו התקליט היקר ביותר בעולם.
למרות שהסיפור הזה מעלה מספר שאלות, רוב הספרים משאירים אותן ללא מענה. למשל:
איך הם הגיעו לאולפן ההקלטות הזה?
מי יזם את ההקלטה?
מאיפה הגיע ג'ון "דאף" לאו ללהקת הקווארימן?
איך זה יכול להיות שהתקליט נשכח אצל ג'ון "דאף" לאו לכל כך הרבה שנים ואף אחד לא שם לב?
כמו כן, יש בספרים האלה מספר פרטים לא מדויקים, כגון: תאריך ההקלטה ואפילו שם האולפן. גם פול לא מדייק כשמספר ש"דאף" לאו החזיק את התקליט למשך שנים. ואפילו השלט שנמצא היום בחזית הבניין שבו הוקלט התקליט הזה, מכיל פרט חשוב שאינו נכון.
אז הנה הסיפור האמיתי והמלא עם התשובות לכל השאלות הללו (ובסוף גם סיפור מפתיע):
בתחילת שנת 1958 הייתה להקת הקווארימן מורכבת מג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון וקולין האנטון. ג'ון וקולין היו אז החברים היחידים שהיו בלהקה מיום הקמתה. עם הצטרפותו של פול בשנת 1957, ואחר כך של ג'ורג', יתר החברים המקוריים עזבו את הלהקה, לרוב משום שיכולותיהם המוזיקליות היו ברמה חובבנית לעומת פול וג'ורג' שכבר אז פעלו כנגנים סמי מקצוענים. מאחר והלהקה הייתה אז בעיצומו של תהליך שינוי, מלהקת סקיפל ללהקת רוקנרול, הישארותו של קולין הייתה חשובה מאד, שכן קשה לקיים להקת רוקנרול ללא מתופף. ולא נשכח שבימים ההם, היה מאד קשה להשיג מתופפים, שכן מערכת תופים היו דבר יקר שלא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו. קולין, היה מבוגר מיתר חברי הלהקה ובניגוד אליהם, הוא עבד במשרה מלאה. בחודש מרץ 1958 הצטרף ללהקה בחור חדש שלמד במוסד לבנים של ליברפול, באותו מחזור של פול, ושמו היה ג'ון "דאף" לאו. כמו ג'ורג', הוא הובא ללהקה ע"י פול, ונחשב לפסנתרן מאד טוב.
זמן לא רב אחרי ש"דאף" הצטרף לקווארימן, החלה הלהקה להתאמן על שיר מקורי שכתב פול בהשראת השיר Trying to Get To You של אלביס. שם השיר היה In Spite of All the Danger. תוך כדי חזרות על השיר הזה הוסיף לו ג'ורג' קטע סולו בגיטרה ובזכות זה צירף אותו פול לקרדיט על השיר. כך, הפך In Spite of All the Danger לשיר היחיד שזכה לקרדיט מקרטני-הריסון. באפן חריג, למרות שג'ון לא כתב את השיר ולא השתתף בכתיבתו, הוא זה ששר אותו.
הנה השיר In Spite of All the Danger מפי פול:
הנה השיר Trying to Get To You של אלביס שעליו התבסס פול כשכתב את In Spite Of All The Danger:
כחצי שנה קודם, ב-22 ביוני 1957, בחור בשם ג'וני "גיטר" ביירן, חבר בלהקת Al Caldwell's Texans, הקליט, יחד עם חבר בשם פול מרפי, תקליט ובו שני שירים, She's Got It ו-Butterfly. ההקלטה נעשתה באולפן היחיד שפעל אז בליברפול ובו ניתן היה להקליט תקליט תמורת תשלום.
הנה השיר She's Got It של ג'וני "גיטר" ופול מרפי:
שמו הרשמי של האולפן היה Phillips' Battery Charging Depot. באותם הימים נהגו אנשים להחזיק מכשירי רדיו שפעלו על סוללות ולהביא אותן ל-Phillips' Battery Charging Depot כדי שיטעינו אותן. עם הזמן, החל פרסי פיליפס, בעל החנות הזו, למכור גם מכשירי חשמל, כמו טלוויזיות, ותקליטים ומשנת 1955 הוא פתח בחלק האחורי אולפן הקלטות תמורת תשלום, בשם Phillips' Sound Recording Services. אחד הלקוחות של האולפן הזה היה זמר מקומי בשם רון ווייצ'רלי, שבשנת 1960 יהיה בשיא תהילתו תחת השם בילי פיורי.
באותה עת, היה ג'ורג' הריסון חבר של אייריס קאלוול, אחותו של אל קאלדוול, מי שבשנת 1959 יאמץ את הכינוי רורי סטורם, שבאותה עת הנהיג את להקת Al Caldwen's Texans, בה היה חבר ג'וני "גיטר". ג'ורג', שנהג לבלות שעות רבות בבית משפחת קאלדוול, הכיר את ג'וני "גיטר" שסיפר לו על ההקלטה שערך ועל האולפן שבו הקליט.
ג'ורג' סיפר לפול על מה ששמע מג'וני "גיטר", וזה מיד חשב על הרעיון שגם הקווארימן יקליטו תקליט. באותם ימים זה היה נחשב להישג בלתי רגיל עבור להקה חובבנית. פול סיפר על כך לג'ון שמאד התלהב וביום ראשון, ה-6 ביולי 1958, כשהלהקה נפגשה כדי לעשות חזרות, עדכן פול את יתר החברים שכמובן נרתמו לעניין. פול כבר בירר, קודם לכן, את מחיר ההקלטה, שעמד על כמעט פאונד אחד, שזה בערך 13 פאונד של היום, והציע שהעלות תתחלק בין כולם. עבור קולין, שעבד והייתה לו הכנסה קבועה, זו לא הייתה בעיה, אבל עבור יתר חברי הקווארימן, שעדיין היו תלמידים, זה לא היה דבר של מה בכך. עם זאת, כל אחד הצליח לאסוף את הסכום שנדרש, וכל מה שהיה עליהם לעשות הוא לקבוע מועד להקלטה. מאחר וכולם היו תלמידים וקולין אדם עובד, היום היחידי בשבוע שהדבר היה אפשרי היה יום שבת, וכך נבחרה השבת הקרובה, ה-12 ביולי 1958. למחרת המפגש, ביום שני, ניגש פול בזמן הפסקת הצהריים מבית הספר ל-Phillips' Battery Charging Depot והזמין את האולפן במועד הרצוי. ביומן שניהל פרסי פיליפס, שהתגלה לפני מספר שנים, אפשר לראות שהוא ציין תחת ה-12 ביולי 1958: "להקת סקיפל".
הלהקה עשתה חזרות רבות על שני שירים שנבחרו להקלטה, In Spite of All the Danger ו-That'll Be The Day של באדי הולי. ביום המיועד הגיעה החבורה מספר דקות לפני השעה שנקבעה ובזמן שהמתינו שמעו זמרת שרה אופרה בתוך אולפן ההקלטות. כשהגיע תורם הם ביצעו את שני השירים שנבחרו כשמיקרופון אחד תלוי מעל ג'ון, פול וג'ורג'. קולין ישב בצד החדר על מערכת התופים שלו ו"דאף" ניגן בפסנתר שהיה באולפן סמוך לקיר. בסוף ההקלטה קיבלו חברי הקווארימן עותק יחיד של התקליט, כאשר כל שיר מוקלט בצד אחר.
הנה ההקלטה של In Spite of All the Danger:
הנה ההקלטה של That'll Be The Day:
חברי הקווארימן היו נרגשים ומאד רצו להשמיע את ההקלטה לבני משפחותיהם וחבריהם. ג'ון לא יכול היה להמתין כדי להשמיע את התקליט לאמו, ג'וליה, ולא שיער אז שהיא תפגע אנושות בתאונת דרכים, רק שלושה ימים אחר כך. חברי הלהקה החליטו שכל אחד יחזיק את התקליט למשך שבוע, ויעביר אותו הלאה. הראשון היה אמור להיות ג'ון, לאחר מכן פול, אחר כך ג'ורג', אחרי זה קולין ו"דאף". כשהתקליט הגיע לקולין הוא השמיע אותו לחברו הטוב, צ'ארלי רוברטס, שביקש ממנו להשאיל לו את התקליט כדי להשמיע אותו במקום עבודתו וכך להרשים את הבנות שם. קולין הסכים וצ'ארלי החזיק אותו למשך מספר שנים (!!!). בשנות ה-60 עברה תעשיית התקליטים לתקליטים במהירות של 45 סיבובים לדקה, כלומר לא ניתן היה לשמוע בפטיפונים החדשים את התקליטים שהוקלטו עד אז, במהירות של 78 סיבובים לדקה, למשל, התקליט הזה של הקווארימן. לכן, החלו אנשים בכל בריטניה להמיס את התקליטים הישנים כדי להפוך אותם למאפרות או בסיסים לעציצים. אשתו של צ'רלי, סנדרה, מצאה את התקליט של הקווארימן במחסן והתכוונה להמיס אותו גם כן, אבל אז ראתה שבכתב יד נכתב תחת שם השיר In Spite of All the Danger השמות מקרטני-הריסון, שבינתיים הפכו למפורסמים מאד. היא שוחחה על כך עם בעלה שנזכר בתקליט ויצר קשר עם קולין האנטון והחזיר לו אותו. קולין שוחח על כך עם "דאף", היחיד שאיתו היה לו קשר, שקיבל אותו ממנו, על פי תורו, ושמר אותו. בשנת 1981 פורסמה כתבה שבה חשף "דאף" את קיומו של התקליט שבידיו. בעקבות זאת, יצר פול קשר איתו באמצעות נציגיו ורכש אותו ממנו תמורת סכום שלא פורסם. פול סיפר שמאחר וזמן לא רב אחרי ההקלטה נהרגה ג'וליה וכולם היו שקועים באבל התקליט הזה נשכח וכשנזכרו בו כעבור זמן, קולין ו"דאף" כבר לא היו בלהקה וג'ון, פול וג'ורג' הניחו לעניין. בשנת 1995 העולם נחשף להקלטת שני השירים האלה, כשנכללו בחלק הראשון של פרויקט האנתולוגיה.
ב-26 באוגוסט 2005 נקבע שלט מעל הדלת של הבית שבו פעלPhillips' Battery Charging Depot, ובו דמויותיהם של חברי הקווארימן דאז. מאחר וג'ון וג'ורג' לא היו בחיים ופול לא נעתר להזמנה להגיע לחנוכת השלט, היחידים שנכחו מבין חברי הקווארימן היו קולין ו"דאף". אז גילה קולין לחרדתו, שבמקום תמונתו, מופיעה תחת שמו תמונתו של רינגו סטאר. מסתבר שלמעצב של השלט לא הייתה תמונה של קולין ולא טרח לנסות ליצור איתו קשר והחליט להציב במקומו תמונה של רינגו. כדי לפייס את קולין שרתח מזעם הכין המעצב שני עותקים עם תמונתו של קולין. אחד העותקים מוצג במוזיאון The Beatles Story והשני נמצא בידי קולין עצמו. עם זאת, מעל דלת הבית שבו פעל Phillips' Battery Charging Depot עדיין ניצב השלט עם התמונה של רינגו.
