קשה לשכוח את הסדרה Get Back ולא רק בגלל שהיא באורך של שמונה שעות. יש בצפייה בסדרה הזו חוויה שונה מהצפייה בכל סדרה תיעודית אחרת על הביטלס, אפילו שונה מהצפייה בסדרה The Beatles Anthology שבזמנו הותירה רושם שקשה היה להתעלם ממנו. יש לכך שלוש סיבות:
ראשית, אפשר לראות בסדרה את חברי הביטלס, לא רק כארבעה מוזיקאים מעולים הפועלים בתוך הלהקה החשובה בעולם, אלא כחבורה של ארבעה בחורים צעירים שהכריזמה שלהם פורצת החוצה והכימיה ביניהם ממגנטת. בפעם הראשונה אפשר להבין, במובן החווייתי ולא רק במובן התודעתי, את הרושם שקיבל בריאן אפשטיין כשצפה בהופעה שלהם בפעם הראשונה בראשית נובמבר 1961 במועדון הקאוורן בליברפול. אז הוא לא רק התרשם מהמראה ומהסאונד שלהם אלא גם מחוש ההומור ומהקסם האישי שלהם כחבורה.
שנית, אמנם מדובר בסדרה תיעודית אבל הבחירה של ג'קסון לא לכלול בה קריינות ולא לשלב בה ראיונות מעמיקה את הקשר של הצופה עם הלהקה ועם מה שמתרחש שם, שבעיקר זה הדינמיקה שבין ארבעה חברים שהם במקרה גם המוזיקאים הטובים ביותר במאה ה-20.
שלישית, אי אפשר לצפות בסדרה בלי להיות מודע לכך שלעולם לא תהיה אפשרות לצפות שוב באירוע כזה. גם אם בעתיד תהיה סדרת המשך שתכלול את יתר החומרים שלא נכללו בסדרה הזו, החוויה תהיה שונה, ללא אותה תחושת ראשוניות. הצפייה בסדרה היא כמו לגלות את מגילות ים המלח, אלא שבמקום קטעי טקסט על קלף צהבהב שעומד להיקרע, יש בסדרה חוויה נוספת והיא האודיו והוידאו הצלולים שנראים כאילו צולמו בשבוע שעבר.