פול מקרטני תמיד נחשב לאשף יחסי ציבור. בתקופת הביטלס שימש מעין "שר החוץ" של הלהקה. יש לכך דוגמאות רבות: הוא כתב, בדרך כלל, מכתבים בשמה, עיצב את הלוגו הראשון שהופיע במערכת התופים של רינגו, נהג להגיד את דברי הקישור בין השירים בזמן ההופעות, רץ ראשון לספר לתקשורת על ההתנסות בסם ה-LSD, למרות שהוא היה האחרון שהתנסה בו, היה הראשון שרץ לתקשורת לספר שאין לו תכניות להמשיך לעבוד עם הביטלס, למרות שהוא היה האחרון שפרש מהלהקה. גם בתקופת הסולו שלו משקיע פול מאמצים רבים בקשר עם התקשורת, ובעיקר לפני הוצאת אלבום חדש, אז הוא דואג להופיע בכל תכנית חשובה בטלוויזיה וברדיו, בכל מגזין מוזיקה חשוב ולתת הופעות חינמיות למעריצים.
עם זאת, גם ג'ון ידע היטב איך להשפיע על התקשורת כדי לקדם את האינטרסים שלו. וגם לזה יש דוגמאות רבות אבל אציין שתיים מוצלחות במיוחד מבחינתו:
קידום קמפיין מקיף למען השלום העולמי באמצעות אירועים שמטרתם לעורר תשומת לב תקשורתית: כגון, שני אירועי bed-in, שלטים שבהם נכתב War is Over (If You Want It) ב-12 ערים מרכזיות בעולם;
מתן ראיונות רבים, בראשית שנות ה-70, במטרה לשכתב את ההסיטוריה של הביטלס כאילו הוא (ג'ון) היה הגורם היצירתי הכמעט בלעדי בלהקת הביטלס, ואילו לפול היה תפקיד משני וג'ורג' ורינגו היו לא רלוונטיים. בראיונות אלה הצליח ג'ון גם לשכנע כי האשם הבלעדי בפירוק הביטלס היה לא אחר מאשר פול. ג'ון לא הסתפק רק בקידום גרסתו באמצעות ראיונות, שהחשוב שבהם פורסם במגזין המוזיקה רולינג סטון שצידד בגרסתו, אלא גם שיריו, כמו ?How Do You Sleep. ג'ון כל כך הצליח בכך, שהביוגרפיות הראשונות שנכתבו על הביטלס, ובמרכזן Shout! The True Story of the Beatles, שיקפו בדיוק את גרסתו. ולקח לפול כ-15 שנה עד שהצליח לשנות אותה ולצייר את עצמו ואת ג'ון כשני שווים מבחינת תרומתם ליצירה של הלהקה, ואת ג'ורג' ורינגו כבעלי כישרונות נדירים.