בחודש נובמבר 2021 פרסם פול מקרטני ספר בשם The Lyrics: 1956 to the Present, שהוא אוטוביוגרפיה המסופרת באמצעות שירים נבחרים שכתב לאורך שנות חייו. הספר חושף את התובנות של פול כלפי השותף שלו לצמד המוזיקאי הגדול ביותר במאה ה-20 ושופך לא מעט אור, מהזווית שלו, על היחסים ביניהם בתקופת הביטלס, בתקופה המסוכסכת בעקבות הפירוק ולאחר הרצח הנורא. אם כי, לא בטוח שג'ון היה חותם על הגרסה הזו בשתי ידיים. בין היתר כותב פול:
כשנפרדנו הפך ג'ון למגעיל ואני לא ממש מבין למה. אולי בגלל שגדלנו בליברפול, שם תמיד היה טוב להיות זה שנותן את המכה הראשונה כשנלחמת במישהו.
תהליך הפירוק של הביטלס היה ארוך וכואב ולווה בהליכים משפטיים ובאווירה שיצרה הרבה כאב בקרב כל חבריה. באותה תקופה היה ג'ון מר נפש ולאחר חודשים של טיפול פסיכולוגי הוציא את אלבום הסולו John Lennon/Plastic Ono Band שחשף את פצעיו. אחד השירים הכואבים הוא God שמסתיים בהצהרה שהייתה בחזקת חילול הקודש בראשית שנות ה-70:
I don't believe in Beatles / I just believe in me
הנה השיר God:
זמן קצר לאחר שהאלבום יצא התראיין ג'ון לעורך הראשי של המגזין רולינג סטון, שם בחר לחשוף את הכביסה המלוכלכת מזווית מבטו. הוא ירה בצרורות לעבר פול על הבוסיות שלו, חוסר הכבוד שלו ליוקו אונו, ואלבום הסולו הראשון שלו, McCartney. על כך מספר פול בספרו:
ג'ון ירה לעברי טילים באמצעות השירים שלו, וכמה מהם היו די אכזריים. אני לא יודע מה הוא רצה להשיג בזה חוץ מלתת לי אגרופים בפרצוף. כל העניין מאוד הרגיז אותי. ג'ון אמר דברים כמו "זה היה הכל שטויות. הביטלס היו זבל". הוא שר "אני לא מאמין בביטלס, אני לא מאמין בישו, אני לא מאמין באלוהים". זה היה די פוגעני כלפיי וזה כאב. כשקראתי את כל הדברים האלה, מצד אחד חשבתי "איזה אידיוט מזוין" ומצד שני "למה אתה אומר את זה? אתה כועס עליי או שאתה מקנא בי?" היום, 50 שנה מאוחר יותר, אני עדיין תוהה איך הוא הרגיש. ג'ון היה אומר "אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בן שלוש, ואמא שלי נדרסה למוות ע"י שוטר שלא היה בתפקיד והדוד שלי ג'ורג' מת כשהייתי ילד, אז אני איש מריר". אז כן, לג'ון תמיד היה אופי מחוספס וקשוח, וזה היה מנגנון ההגנה שלו מפני מה שקורה לו בחיים. לפעמים היה לנו ויכוח על משהו והוא היה אומר לי משפט אכזרי במיוחד שהיה פוגע בי ואז היה מוריד את המשקפיים, מסתכל עלי ואומר לי "זה רק אני, פול". זה היה כל כך טיפוסי אצלו. כאילו זה לא הוא אלא מנגנון ההגנה שלו שמדבר. החלטתי לירות בו גם אני טילים, אבל אני לא הייתי כמוהו. אז שנינו כתבנו שירים שבהם הערנו אחד לשני על ההתנהגות שלנו. היום זה דבר די מקובל אבל אז זה היה ז'אנר חדש למדי.
באלבום הסולו השני שלו, Ram, כלל פול שיר בשם Too Many People שפתח את האלבום עם מכה כלפי ג'ון, כשהוא לועג למסע שלו למען השלום העולמי, ואפילו האשים אותו בפירוק הלהקה עם השורה:
You took your lucky break / And broke it in two
כך כותב פול בספר:
בשיר הזה בעצם אמרתי לו "אתה גרמת לפירוק אז שיהיה לך בהצלחה עם זה" אבל זו הייתה אמירה די מתונה. בעצם אמרתי "בוא נהיה הגיוניים. היו לנו הרבה דברים טובים בביטלס, ומה שבעצם פירק אותנו זה הצד העסקי וזה די פתטי, אז בוא ננסה לחיות בשלום. בוא ניתן צ'אנס לשלום".
הנה השיר Too Many People:
התגובה של ג'ון למסר המוזיקלי המתון יחסית של פול הייתה פצצה גרעינית עם השיר הארסי עד מגונה How Do You Sleep?. יותר מהשיר, נפגע פול מכך שג'ורג' האריסון השתתף בו. בין היתר, שר ג'ון בשיר הזה שורות עוקצניות כמו:
Those freaks was right when they said you was dead / The one mistake you made was in your head
The sound you make is muzak to my ears / You must have learned something in all those years
The only thing you done was Yesterday / And since you're gone you're just another day
אמנם פול בחר לא להכות בחזרה אבל הוא היה מאד פגוע מהשיר וכך הוא כותב באוטוביוגרפיה:
הייתי צריך לעשות מאמץ מאד גדול כדי לא לקחת את זה יותר מדי ברצינות, אבל חשבתי לעצמי "מה? כל מה שעשיתי היה Yesterday? אני מניח שזה משחק מילים מצחיק כזה אבל...זה כל מה שעשיתי? מה עם Let It Be? מה עם The Long and Winding Road? או Eleanor Rigby? או Lady Madonna? לך להזדיין, ג'ון"
הנה השיר How Do You Sleep?:
פול בחר בסוף להגיב באמצעות אלבום הבכורה של להקתו החדשה, ווינגס, Wild Life, אבל הפעם החליט להושיט עלה של זית באמצעות השיר Dear Friend, בו נשמע פול מוכה יגון תוהה לגבי הידידות שלהם. כך מספר פול ב-The Lyrics:
פשוט הרגשתי עצוב על הקריסה של הידידות שלנו וכך נכתב השיר הזה, בו כתבתי את השורה:
Dear friend, what's the time? / Is this really the borderline?
פשוט תהיתי האם נפרדות דרכינו? המשמעות של השורה Are you afraid / or is it true? היא ניסיון להבין האם הוא פגע בי בגלל שהוא מפחד ממשהו? האם הוא מפחד מהפירוק של הביטלס? האם הוא מפחד מזה שאני עושה דברים בלעדיו? האם הוא מפחד מההשלכות של המעשים שלו? האם כל האשמות הפוגעות שלו כלפיי אמיתיות? זה המצב רוח שבו הייתי כשכתבתי את השיר הזה. יכולתי לכתוב שיר תוקפני אבל אני לא בטוח מה יכולנו להרוויח מזה.
ההתנצחויות הפומביות בין ג'ון לפול פסקו, היחסים התחילו להפשיר וערוצי תקשורת ביניהם החלו להיווצר, אם כי על רקע העניינים המשפטיים הם נותרו עדיין עקיפים. כך כותב פול:
בהתחלה, אחרי פרוק הביטלס, לא היה לנו שום קשר, אבל היו דברים שהיינו צריכים לדבר עליהם. מערכת היחסים שלנו הייתה לא טובה כי לפעמים דנו בעניינים עסקיים ואפילו העלבנו אחד את השני בטלפון. אבל בהדרגה התחלנו להתגבר על כל זה עד כשהגענו למצב שכשהייתי מתקשר אליו ושואל אותו "בא לך כוס תה ביחד? כשנולד שון היה לנו אפילו יותר מהמשותף ובדרך כלל והיינו מדברים על איך זה להיות הורים
הנה השיר Dear Friend:
פול מספר גם שג'ון תיאר את השיר Coming Up כ"חתיכת עבודה טובה" ושהוא שמח כששמע שג'ון יוצא עם אלבום חדש, Double Fantasy:
אני מאוד שמח על איך שהסתדרנו טוב בשנים האחרונות שלו ועל הרגעים הממש טובים שהיו לי אתו לפני שנרצח. ללא ספק יכול היה להיות מאד רע אילו הרצח היה קורה כשהיחסים שלנו היו גרועים. אז הייתי אוכל את עצמי וחושב כל הזמן שהייתי צריך להתפייס אתו. זה יכול היה להיות סרט מאד רע בשבילי. למרבה המזל, המפגש האחרון שלנו היה מאוד חברי. דיברנו אז על אפיית לחם. אחרי הרצח הרגשתי אמפתיה מאד גדולה כלפי יוקו. אני איבדתי את החבר שלי אבל היא איבדה את בן זוגה ואת האבא של הילד שלה.
הנה השיר Coming Up:
בשנת 1982 עשה פול מחווה לג'ון בצורה הכי טובה שהוא ידע, כשכתב את השיר Here Today, בלדה אקוסטית עדינה שנכללה באלבום Tug of War, ובה פונה פול ישר לג'ון ומעלה ביחד זיכרונות משותפים. כך כותב פול:
נזכרתי במערכת היחסים בינינו ובמיליון הדברים שעשינו ביחד, כמו לנגן בכניסה לבית או לשבת בחדר של אחד מאתנו, או ללכת ביחד ברחוב או לתפוס טרמפים. הרבה חוויות משותפות שלא תמיד היה להם קשר לביטלס. ג'ון תמיד היה איש ציני אבל אני חושב שלא היינו מאד שונים. למשל, יש בשיר שתי שורות שאומרות:
What about the night we cried / Because there wasn't any reason left to keep it all inside
השורות האלה מספרות על הפעם שבה היינו בקיי ווסט שבארה"ב, בשנת 1964, ובגלל סופת הוריקן, לא יכולנו להופיע בג'קסונוויל. אז היינו סגורים במוטל קטן והשתכרנו ובכינו על כמה שאהבנו זה את זה. בניגוד להיום, בשנות ה-50 וה-60 היית נחשב להומו אם אמרת לגבר אחר שאתה אוהב אותו. ולכן, אם היית אומר משהו רגיש אז השני היה תמיד מגיב בבדיחה כדי להקל על המבוכה. יש הרבה געגועים בשורה, למשל השורה .If you were here todayאו השורה I am holding back the tears no more. זהו שיר מאד רגשי ואני הייתי מאד חשוף, כשאני חושב על ג'ון ומבין שאיבדתי אותו. זה אובדן מאד חזק כך ואני מקיים אתו בשיר שיחה, דבר שמהווה סוג של נחמה. כשכתבתי אותו, איכשהו הייתי שוב אתו.
הנה השיר Here Today:
היום, יותר מ-40 שנה אחרי הרצח הנורא של ג'ון, עדיין מרגיש פול את נוכחותו כשהוא כותב שירים וכך הוא מגלה בספרו:
כשאני ממשיך לכתוב את השירים שלי, אני מאד מודע לזה שאין לי אותו איתי פיזית אבל אני עדיין מרגיש שהוא איתי ולוחש לי באוזן. לעתים קרובות אני מנחש מה היה חושב או מה היה אומר ולפעמים אני מושפע מזה. אבל זו המשמעות של להיות סינגר סונגרייטר, כלומר להיות מסוגל להקשיב למישהו אחר. עכשיו שג'ון איננו אני רק יכול להתגעגע לימים ההם ולייחל לכך שיהיה איתי אבל אני לא יכול להחליף אותו ואני גם לא צריך, במובן הכי עמוק של המילה