בשנתיים האחרונות של להקת הביטלס, היו המתחים בתוכה בלתי נסבלים. נקודות השפל נרשמו כאשר עזב רינגו סטאר את האולפן למשך שבועיים בסוף אוגוסט 1968, וכן ג'ורג' הריסון למשך חמישה ימים ארבעה חודשים בלבד מאוחר יותר. אפילו ג'ף אמריק, טכנאי הקול הנאמן והמוכשר שעבד עם הביטלס מאז תחילת 1964, וביתר שאת מאז האלבום Revovler שיצא בשנת 1966, עזב במהלך העבודה על האלבום הלבן, באמצע יולי 1968, משום שלא יכול היה לסבול עוד את האווירה העכורה. ברור שכולם סבלו מכך, אבל זה שסבל יותר מכל היה ג'ורג' הריסון שהתחיל להתגלות כפנומן מוזיקלי שזכה להערכה עצומה מצד מוזיקאים בולטים כמו אריק קלפטון ובוב דילן, אבל לזלזול והתעלמות מצד חבריו, ג'ון לנון ופול מקרטני. הדיסוננס הזה צורם עוד יותר כאשר מבינים שכשרונו המוזיקלי הענק של ג'ורג' לא התמצה רק בכתיבת שירים, אלא הרבה מעבר, אפילו בתחומים שבהם לא ג'ון ולא פול התנסו בהם.
כשהקימו הביטלס את חברת Apple Corps באפריל 1968, הם הכריזו שמטרתם הייתה להעניק תמיכה לאמנים בתחילת דרכם, כדי למנוע מהם לעבור את אותן התלאות שהם בעצמם עברו בראשית הדרך עד שהצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית אל התהילה. די מהר קיבלה חברת Apple Corps רבבות פניות של אמנים מכל רחבי העולם שביקשו את עזרתם של חברי הביטלס ואלה נאלצו לבחור את ברי המזל שיזכו בכך. בעוד שג'ון לנון ורינגו סטאר כמעט ולא עסק בכך, השקיע פול מקרטני לא מעט מזמנו אך לא כמו ג'ורג' הריסון שהיה המצטיין מכולם. כך, הפיק ג'ורג' את ג'קי לומקס, את המוזיקאים של בית המקדש ראדה קרישנה בלונדון, את ראווי שנקר ואת דוריס טרוי, את להקת Badfinger, ועוד. אחת ההפקות הבולטת ביותר של ג'ורג' הייתה של האלבום That's the Way God Planned It של בילי פרסטון.
ההיכרות בין בילי פרסטון לבין חברי הביטלס החלה בסוף 1962 בהמבורג, כאשר היה פרסטון בן ה-16 הקלידן בהרכב שליווה את ליטל ריצ'ארד, שהופיע, כמו הביטלס, במועדון Star Club. שש שנים מאוחר יותר, ב-15 בינואר 1969, אחרי שעזב בטריקת דלת את האולפן חמישה ימים קודם לכן, באמצע העבודה על פרויקט Get Back, חזר ג'ורג' מלווה בבילי פרסטון. מסתבר שבמהלך פסק הזמן שלקח, נכח ג'ורג' בהופעה של הזמר ריי צ'ארלס שהתקיימה בלונדון, כשפרסטון ניגן בהרכב שליווה אותו. אחרי ההופעה ניגש ג'ורג' אל מאחורי הקלעים וכך חודש הקשר בין השניים. הרעיון של ג'ורג' להביא את פרסטון לאולפן היה מאד מחוכם. לנוכח המתחים הבלתי נסבלים בינו לבין ג'ון ופול, ידע ג'ורג' שנוכחותו של פרסטון תתרום לשיפור האווירה, ואכן צדק. ג'ורג' עשה מעשה דומה כאשר הזמין את אריק קלפטון לאולפני EMI ארבעה חודשים קודם לכן, כדי שיקח חלק בהקלטת השיר While My Guitar Gently Weeps. המתחים בתוך הלהקה הורגשו כבר אז ונוכחותו של קלפטון הוכחה כמרגיעה. על כן, השתתף פרסטון בפרויקט Get Back, שאחר כך התגלגל לאלבום ולסרט Let It Be, ובכך הפך לאמן היחיד שקיבל קרדיט באלבום של הביטלס. מכאן, הדרך להפיכתו לאמן חתום ע"י חברת Apple Corps הייתה קצרה מאד.
בילי פרסטון הלחין את השיר That's the Way God Planned It כמזמור גוספל. ג'ורג' הריסון הופקד על הפקת האלבום של פרסטון שיצא תחת אותו שם, והחליט לגייס קבוצה של אמנים מהשורה הראשונה. הריסון גייס את הזמרת המצוינת דוריס טרוי שהשתתפה בקולות הרקע, והייתה גם היא אמנית חתומה בחברת Apple Corps, ותוציא כעבור שנה, אלבום מצוין שיופק ע"י ג'ורג' וייצא תחת השם Doris Troy. בנוסף, גייס ג'ורג' שלושה מחבריו הוותיקים, אריק קלפטון, קית' ריצ'רדס וג'ינג'ר בייקר. השיטה של ג'ורג' לנצל את מעמדו בתעשיית המוזיקה ולהקיף את האמן שהפיק במוזיקאים בולטים, יושמה גם כשהפיק אמנים אחרים, כמו ג'קי לומקס ודוריס טרוי.
ההקלטה של השיר That's the Way God Planned It התרחשה באולפני Olympic בלונדון, באפריל 1969. גם ג'ורג' השתתף בהקלטה וניגן בגיטרה, אם כי השאיר לקלפטון את קטעי הסולו, ואי אפשר שלא להבחין, במהלך השיר, בדו קרב המחשמל בין האורגן של פרסטון לגיטרה של קלפטון. במהלך השיר אפשר גם לשמוע את ג'ינג'ר בייקר יוצא בהתפרצויות של התופים שלו, ואת קית' ריצ'רדס שניגן בגיטרת בס באפן יוצא מהכלל, כמו שהחל לעשות באותה תקופה במסגרת להקתו, The Rolling Stones, וההרכב החד פעמי של לנון, The Dirty Mac.
אמנם הפיקו ג'ון לנון ופול מקרטני אמנים אחרים, אך אין ספק שמעולם לא הפיקו הרכבים של מוזיקאים בסדר גודל כמו זה שהפיק ג'ורג', למשל באלבוםThat's the Way God Planned It. זו נקודה ששווה לחשוב עליה משום שהיא רק מחזקת את התהיות לגבי הזלזול שהם הפגינו כלפי ג'ורג' הריסון כמוזיקאי בשנותיה האחרונות של להקת הביטלס.
הנה השיר That's the Way God Planned It:
