אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לחוויה הביטלסית האולטימטיבית – ההאזנה למוזיקה שלהם בפעם הראשונה. אנחנו עוסקים הרבה בסיפורים על הלהקה, בעטיפות התקליטים שלהם, בחתימות שלהם, בפריטים שקשורים אליהם ועוד. אבל חשוב לזכור שהדבר העיקר זה בביטלס זה המוזיקה שלהם. ולכן, לפחות מבחינתי, ההאזנה למוזיקה שלהם היא החוויה הביטלסית האולטימטיבית. יותר מכל, ההאזנה הראשונה למוזיקה שלהם, ובעיקר ההאזנה הראשונה לתקליט שלהם ממש ברגע שיצא לאור.
צעירים בארץ ובכל העולם נהנים מהמוזיקה של הביטלס. אנחנו רואים ילדים, צעירים, הורים וסבים וסבתות נהנים ביחד מההופעה של פול מקרטני או של רינגו סטאר או של להקות מחווה כמו ה"מג'יקל מיסטרי טור". אני לא מכיר תופעה כזאת אצל זמרים ולקות אחרים. כולם נהנים להאזין לשירי הביטלס אבל לא לכולם יצא לחוות את החוויה המיוחדת של האזנה לתקליט שלהם ברגע שיצאו לראשונה לשוק.
כפי שסיפרתי בהזדמנויות רבות, גיליתי את הביטלס בשנת 1967 כאשר הייתי מאד צעיר. התקליט הראשון ששמעתי היה Rubber Soul. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי בו הייתה העטיפה (בתקופת התקליטים העטיפות היו חלק בלתי נפרד מהחוויה של התקליט – כולל החוברות והפוסטרים שנכללו בתוכן, לפעמים). בעטיפה של Rubber Soul הופיעו פרצופיהם המוארכות של הביטלס – כל אחד מביט לכיוון אחר. הפרצופים הללו נראו כל כך מגניבים עם השיערות הארוכות והפוני שלהם. בצד השני היו תמונות בשחור-לבן של כל אחד מהם. כאשר שמעתי את השירים בתקליט, המוח שלי עף למקומות חדשים. זו הייתה מוזיקה שונה לגמרי ממה ששמעתי עד אז. שירים מצוינים כמו Drive My Car, In My Life, If I Needed Someone, Nowhere Man, Norwegian Wood, Girl... זו הייתה חוויה מוזיקלית חדשה לגמרי. כל שיר כל כך שונה לא רק ממה שהכרתי ואלא גם האחד מהשני. התקליט הזה היה בשבילי גילוי של משהו חדש שלא ידעתי שקיים. די מהר קניתי את כל התקליטים הקודמים שלהם.
התקליט הבא ששמעתי היה Revolver. אם Rubber Soul חירפן אותי אז Revolver כבר היה בשבילי כמו חוויה דתית. התקליט הזה היה עוד קפיצה למקומות שלא ידעתי אותם. לצד השירים המצוינים שבו כמו I'm Only Sleeping, Here, There And Everywhere או And Your Bird Can Sing היו שירים שטרם נשמעו כמוהם. למשל She Said She Said ובמיוחד Tomorrow Never Knows שחתם את התקליט והשאיר אותי עם תחושה מיסטית. ולא רק המוזיקה אלא גם העטיפות היו חוויה משכרת חושים. ביליתי שעות בוחן את הציורים הרבים והתמונות שהרכיבו את הקולאז' שבעטיפה המעולה של קלאוס וורמן (אז לא ידעתי מי הוא בכלל וגם זה לא עניין אותי). גם הצד השני של העטיפה סיקרן אותי – הייתה תמונה בשחור-לבן של הארבעה עם משקפי שמש כאילו חולקים איזו חוויה שעברו זה עתה ביחד ואף אחד לא יודע עליה. כל כך רציתי לדעת על מה הם מדברים ביניהם ועל איזו חוייה משותפת הם חולקים סוד.
וכך, כל תקליט חדש הביא איתו חוויה שלמה, חדשה ומרגשת יותר מקודמותיה. והחוויה תמיד התחילה בעטיפה של כל תקליט:
בעטיפה של תקליט אחד הם נראו עם שפמים, לובשים מדים צבעוניים. מאחוריהם עשרות פרצופים מוכרים ומוכרים פחות. בעטיפה של תקליט אחר הם היו מחופשים לחיות – אחד לארנב, אחד לכלב ים, אחד לתרנגולת ואחד לחזיר. ואני כל כך רציתי לדעת מי הוא מי. העטיפה כולה הייתה צבעונית וחגיגית כמו כרזה המודיעה על קרקס שמגיע לעיר.
בעטיפה של תקליט אחר היה כולו לבן ובקושי אפשר היה להבחין בתבליט עם שם הלהקה. אבל בפנים היו הפתעות: תמונות בצבע של כל אחד מהארבעה ופוסטר ענק ומופלא. בפוסטר היו עשרות תמונות ביתיות של הארבעה – רובן בשחור-לבן. בתמונה אחת היה פול עירום כביום היוולדו, באחרת היה פול ממושקף, עם שפם דק ומסורק לאחור. בתמונה אחרת היה ג'ון באמבטיה ובאחרת עירום גם הוא יושב במיטה ומדבר בטלפון. בתמונה אחרת ג'ורג' היה לבוש כמו הודי ובאחרת רינגו מנגן חצוצרה. וכך כל תמונה הייתה מסקרנת ומפתיעה יותר מקודמותיה.
בעטיפה של תקליט אחר המראה שלהם היה שונה – שיערות ארוכות יותר וחלקם עם זקנים – והם חוצים כביש. כל אחד לבוש אחר ופול אפילו יחף.
אבל החוויה העיקרית בכל תקליט הייתה המוזיקה:
ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band ההאזנה לתקליט הייתה חוויה נדירה ומפתיעה. כל שיר היה שונה האחד מהשני, הן בסגנון והן בנושא, ובכל זאת התחושה הייתה של האזנה למשהו משותף, מתמשך ומתפרס על פני התקליט כולו – מהשיר הראשון לשיר האחרון. והכל כל כך פורץ דרך.
ב"אלבום הלבן" כל שיר היה הפתעה חדשה. שירים כל כך שונים האחד מהשני בסגנונות שלהם. כאן לא הייתה חוויה של חוט מקשר בין השירים אלא של הפתעה מוחלטת וחדשה בכל שיר. שיר אחד בסגנון רוק כבד, אחר בסגנון דיקסי, אחר בסגנון סרטי הוליווד, אחר בסגנון קאנטרי, אחר בסגנון אוונד-גארדי, אחר מלודי, אחר אקוסטי, אחר בסגנון רוק אנד רול וכן הלאה. כאילו מדובר על תקליט כפול של המון להקות שונות.
התקליט Abbey Road היה כבר פסגת הפסגות, וכולו מלא עושר ואור. כל שיר היה חוויה מעצימה, נקיה וראשונית. ההאזנה לתקליט הייתה כמו התפוצצות של תחושות ושל שיאים חדשים לאורכו ועל פני שני צדדיו – כולל ואולי במיוחד ה-medley שלקח אותי למסע קסם מסתורי ארוך ומתפתל של ריגושים. ויותר מכל...שוב חוויה אחרת וחדשה ומתחדשת.
בניגוד לרוב הלהקות והזמרים שהיו לפני הביטלס, בזמנם, ואחריהם, הביטלס הפתיעו וריגשו כל פעם מחדש. כמעט בכל שיר חדש לא יכולת לזהות סגנון המייחד אותם. תמיד הרגשת כאילו מדובר בלהקה אחרת – טובה יותר, חווייתית יותר, חדשנית יותר, נועזת יותר. הסגנונות החדשים, הטכניקות החדשות, המוזיקה החדשה ואפילו המראה החדש בכל תקליט גרמו לציפייה מרגשת לתקליט הבא. איך הם ייראו? מה יהיה בעטיפה? איך יישמעו השירים? הביטלס למעשה היו במטמורפוזה נמשכת ואפשר אפילו לומר שהם היו ההתגלמות של תורת האבולוציה של דארווין. אבל תורת אבולוציה חדשנית ומחדשת.
המוזיקה שלהם אלמותית והעובדה שעדיין מרגשת דורות חדשים רק מוכיחה זאת. לצערי, אני לא יכול לשחזר עוד את החוויה שחוויתי כששמעתי כל תקליט שיצא בפעם הראשונה. כל מה שנותר הוא לי הוא הזיכרון המתוק.
