היום אין לנו צל של ספק שהביטלס היא הלהקה הטובה והחשובה ביותר בעולם. חלקנו, אם לא רובנו, מכירים את העלייה המטאורית שעברו הביטלס בשנת 1963, מלהקה אלמונית מליברפול, ללהקה המצליחה ביותר בכל בריטניה ואירופה, וכעבור שנה בארה"ב וביתר העולם. במרחק הזמן, אנחנו טועים לעתים לחשוב שהדרך למעלה בשנת 1963 ובשנת 1964 הייתה רצופת חיבוקים מהתקשורת ומהמבקרים. די לצפות בפניהם המשתאות של ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר מהדרך הנלהבת שבה התקבלו בביקור הראשון בארה"ב בין ה-7 ל-21 בפברואר 1964. זו טעות אופטית, והביטלס נאלצו לספוג ביקורות קטלניות שספגה בראשית דרכה, ביקורת שקשה לנו היום להבין מאיפה היא באה בכלל. הנה מספר דוגמאות, דווקא מהעיתונות האמריקאית, רובן במהלך ובעקבות ביקור הבכורה של הביטלס בארה"ב.
ב-10 בפברואר כתב העיתון New York Times:
ניתן לתאר את האיכות הקולית של הביטלס כבלתי קוהרנטית עם ההתבטאות המינימלית הנחוצה כדי להעביר טקסטים שטחיים
ב-11 בפברואר כתב המבקר של העיתון Los Angeles Times:
עם השיחים המוזרים שלהם על הראש, הביטלס הם הרכב החלומות של כל איש שיווק. אבל למען האמת, אפילו האמהות שלהם לא יכולות לטעון שהם שרים טוב
ב-13 בפברואר נכתב בעיתון Washington Post:
רק המחשבה על הביטלס מעוררת הפרעה נפשית. הם משעממים למדי, וכמעט ולא ראויים לאזכור, ולמרות זאת אנשים לא הזכירו כמעט שום דבר אחר במשך מספר ימים אחרי ההופעה שלהם.
ב-24 בפברואר כתב המגזין Newsweek:
מבחינה ויזואלית הם סיוט, עם החליפות האדוארדיאניות-הביטניקיות הצמודות, והתספורות בצורת קערות הפודניג שלהם. מבחינה מוזיקלית הם כמעט אסון עם הגיטרות והתופים שמשמיעים קצבים חסרי רחמים. בנוסף, מילות השירים שלהם הן קטסטרופה
ב-29 בפברואר כתב המבקר של העיתון The Chicago Tribune:
הביטלס הם בדיחה ענקית ומטורפת. הם מצליחים למכור 20,000 פאות של moptps ביום בניו יורק במחיר של 2.98 דולר כל אחת, כך שאני מניח שכולם רוצים להיות חלק מהבדיחה
ב-29 בפברואר נכתב בכתב העת Science Newsletter:
הביטלס הם שורה של דמויות נוצצות שמעוררות זעקות וסערות רגשות עמוקות. מי שבלט בשנות ה-40 היה פרנק סינטרה ובשנות ה-50 זה היה אלביס פרסלי. התהילה שלהם פגה כשנהיו זקנים מדי כדי להמשיך להיות האלילים של בני הנוער או כאשר בני נוער נהיו זקנים מדי מכדי להמשיך להעריץ אותם. כך בדיוק יקרה עם הביטלס
ב-2 במרץ כתב העיתון The Nation:
התגובה של הקהל להופעה של הביטלס באולם Carnegie Hall בניו יורק הייתה תגובה אמיתית לגירוי אמיתי. האולם היה מלא והקהל היה מורכב ברובו מנשים צעירות מהמעמד הבינוני-גבוה, לבושות בצורה מסוגננת ומאופרות בקפידה, שהגיעו לעיר במכוניות פרטיות או באוטובוסים מהפרברים כדי ליילל, לצרוח, לקפוץ, ולהשתולל באקסטזה לעיני כל ובהסכמת המבוגרים
ב-13 בספטמבר כתב העיתון Boston Globe:
הביטלס הם לא סתם נוראים, הייתי אומר שהם נוראיים ברמות על אנושיות. הם כל כך נוראיים, כל כך לא מוזיקליים, כל כך לא מחוברים לקסם האמנות, שהייתי אומר שהם אנטי-מוזיקה
