האלבום Let It Be... Naked שיצא בשנת 2003 כולל דיסק בונוס בשם Fly on the Wall שבו אפשר לשמוע במשך 22 דקות קטעי שיחות וקטעי שירים מהסשנים של פרויקט Get Back. זה היה בעצם תמצית של מה שאפשר היה לשמוע בבוטלגים כמו Thirty Days על 17 התקליטורים ו-18 שעות ההקלטה שבו או A/B Road על 83 התקליטורים שלו ו-97 שעות ההקלטה שבו.
לפיטר ג'קסון הייתה גישה בלתי מוגבלת לכמעט 60 שעות של וידאו ויותר מפי שניים מזה של אודיו. מצד אחד, כל מה שקשור לביטלס הוא משמעותי מבחינה היסטורית, אז כנראה שהיה לו קשה לבחור מה להשאיר מחוץ לסדרה, ומצד שני, ג'קסון לא ידוע בעריכה החסכונית שלו. על כן, כל מה שהוא לא מצא לו מקום בסדרה סביר שהיה משעמם או מיותר. אחרי הכל, הרעיון המקורי היה לעשות סרט בן 100 דקות, שאותו הפך ג'קסון לסדרה בת שש שעות, שאותה הרחיב לסדרה בת כשמונה שעות.
ג'קסון ידוע כמעריץ ביטלס נלהב ולכן ברור שהוא עשה את הסדרה Get Back מהזווית הזאת. עם זאת, גם בין מעריצי הביטלס יש רבים שלא מוכנים לצפות בכל שמונה השעות ומעדיפים סרט תעודה על הביטלס באורך של כשעתיים, כמקובל. אנשים כאלה מאד אוהבים, למשל, את השיר Don't Let Me Down, אבל הם לא רוצים לשמוע את כל 18 הטייקים שלו. עם זאת, לא חסרים סרטים באורך של כשעתיים ועוד אחד כזה היה עושה שירות רע לאלה, כמוני, שיש להם תיאבון ללא תחתית לכל מה שקשור בביטלס.
עבור רבים אחרים כמוני, מסמך היסטורי כמו הסדרה Get Back על כל שמונה השעות שבה אינו ארוך מדי. כייאה למסמך היסטורי, הסדרה הייתה חייבת לכלול את כל האלמנטים שמשקפים את מה שקרה בפרויקט של הביטלס שהתרחש בינואר 1969, כולל את הימים הלא פרודוקטיביים שעברו באולפני טוויקנהאם וגם את הטייקים הרבים של השירים שביצעו. ולא רק זה, הסדרה גם מאפשרת את החוויה המיוחדת שבה יכולים להרגיש הצופים שהם חלק מהאירוע עצמו כמעט כאילו היו חלק מאנשי הצוות שנמצאים באולפן עם חברי הביטלס. למרות שלכל הדבר הזה שמונה שעות זה אורך בהחלט מספק, אני חייב להודות שאני מאלה שמחכים למהדורה המורחבת של הסדרה Get Back, זו שכוללת את כל 60 השעות ועדיף שזה במהדורת VR.