הביקורים של הביטלס בהמבורג על פני השנים 1960 עד 1962, העיר, היו משמעותיים ביותר בהתפתחות המוזיקלית של הלהקה. הם הופיעו במשך שעות ועל פני ימים רבים בבמות המועדונים של רובע סנט פאולי, רובע הזימה של העיר וכבר לאחר הביקור הראשון הם לא חזרו אותו דבר. כאשר ג'ון לנון נשאל איך זה היה לגדול בליברפול הוא השיב: "לא גדלתי בליברפול, גדלתי בהמבורג". ולכן, אחת השאלות המסקרנות בעיניי היא איך הם באמת נשמעו בימי המבורג?
בין ה-18 ל-31 בדצמבר 1962 הופיעו הביטלס בפעם החמישית והאחרונה בהמבורג. בניגוד לפעמים הקודמות, הם כבר לא רצו להיות שם. הם ידעו שהם כבר התחילו את פריצת הדרך בקריירה שלהם. סופסוף מצאו לעצמם מנהל שבינתיים הוכיח את עצמו. בריאן אפשטיין ידע להלביש אותם בחליפות, כיאה ללהקה מקצועית, הצליח להשיג להם העלאה בשכר ששילמו להם בעלי המועדונים עבור הופעותיהם, וחשוב מכל, השיג להם, אומנם לאחר קשיים רבים, חוזה הקלטות בחברת תקליטים בלונדון, בירת תעשיית המוזיקה הבריטית. ולא רק זה, הסינגל הראשון שלהם, Love Me Do, כבר יצא לאוויר והושמע בתחנות הרדיו. הסיבה שהם הגיעו שוב להמבורג הייתה מחויבות חוזית עם מועדון The Star Club, שנפתח מוקדם יותר באותה שנה, ב-13 באפריל 1962. הביטלס הופיעו בערב הפתיחה של המועדון, ובערבים הבאים עד ה-31 במאי 1962, ושוב במהלך הביקור השלישי שלהם בעיר הצפון גרמנית, בין ה-1 ל-14 בנובמבר 1962. הביקור בדצמבר 1962 יהיה האחרון עבורם ואחריו הם כבר יהיו חופשיים מכל מחויבות נוספת בהמבורג. הביטלס יחזרו אליה רק ב-26 וב-27 ביוני 1966, והפעם בתור הלהקה הטובה ביותר בעולם.
באותם שבועיים של סוף דצמבר 1962, ביקש טד טיילור מאדריאן בארבר להקליט את הביטלס ולהקות אחרות, כשהן מופיעות על במת המועדון. טד טיילור היה זמר מליברפול, אשר זכה לכינוי קינגסייז בשל מימדיו, והופיע במודעון The Star Club עם להקתו, The Dominoes. אדריאן בארבר היה באותה עת מנהל הבמה של המועדון וכן חבר להקה נוספת מליברפול, The Big Three. לדברי טיילור, ג'ון לנון הסכים שהביטלס יוקלטו תמורת הספקה שוטפת של בירה במהלך הופעותיה.
לטובת ההקלטות, הצטייד בארבר בטייפ סלילים מתוצרת Grundig הגרמנית, ובמיקרופון בודד. לא ידוע במדויק מהם התאריכים שבהם הוקלטו הביטלס אבל ידוע שזה היה בשבוע האחרון של חודש דצמבר, ככל הנראה, בין ה-24 ל-31 לחודש, וזאת על פני שלוש או ארבע הופעות שונות. אורך ההקלטות הסתכם בכ-3 שעות והן מכילות 33 שירים שונים ועוד מספר שירים שחזרו על עצמם. בין השירים שביצעו הביטלס, רק שניים נכתבו ע"י ג'ון לנון ופול מקרטני: I Saw Her Standing There ו-Ask Me Why, ואילו כל היתר הם גרסאות כיסוי. בהקלטות ניתן לשמוע את חברי הביטלס משוחחים, בין השירים, באנגלית ובגרמנית עם הקהל. ניתן גם לשמוע את הביטלס מבצעים את השיר Hallelujah, I Love Her So יחד עם הורסט פאשר, מנהל מועדון The Star Club, ואת השיר Be-Bop-A-Lula עם אחיו, פרד פאשר.
טיילור, שמר את ההקלטות הללו אצלו, כנראה מתוך ראיית הנולד, ובאמצע שנות ה-60, כאשר הביטלס היו כבר להקה גדולה מהחיים, פנה לבריאן אפשטיין והציע לו לרכוש אותן. אפשטיין לא ראה בהן כל ערך מסחרי והציע לטיילור סכום מגוחך של £20 תמורתן. טיילור סירב להצעה ושמר את ההקלטות בביתו ושכח מהן עד לשנת 1973, אז החליט לבדוק את האפשרות לשווק אותן. אלן וויליאמס, מי שהיה המנהל של הביטלס עד לשנת 1961, מספר סיפור מעט שונה. לדבריו, שכאשר טיילור חזר מהמבורג לליברפול הוא בדק את האפשרות להפיק מההקלטות אלבום מסחרי אבל הפרויקט לא יצא אל הפועל ואלה נשכחו במשרדיו של טכנאי הקול שהופקד על הנושא. בשנת 1972, סיפר הטכנאי על כך לוויליאמס, וזה ניגש לבניין המשרדים, אשר בינתיים הפך למבנה נטוש, לחפש את האוצר שנשאר בו. לאחר חיפושים קדחתניים נמצאו ההקלטות האבודות. וויליאמס תכנן למכור אותן לחברת Apple תמורת סכום של 100,000 פאונד. הוא נפגש באוגוסט 1973 עם ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר במשרדיהם בלונדון והציע להם לרכוש אותן, אבל הם סירבו. מרוב יאוש נקב וויליאמס במחיר של 5,000 פאונד בלבד אבל שני חברי הביטלס לשעבר עמדו בסירובם עקב קשיים כלכליים באותה תקופה, לטענתם.
וויליאמס, שחבר לטיילור, מכר את ההקלטות לפול מרפי, ראש חברת Buk Records. מתוך כוונה להוציא מהן אלבום מסחרי, הקים מרפי חברה בשם Lingasong שתפיק את האלבום, ומכר את זכויות ההפצה לחברת Double H Licensing, אשר השקיעה סכום של $100,000 בשיפור הסאונד, תחת שרביטו של המפיק לארי גרוסברג.
כאשר נודע לביטלס על הכוונה להפיק מההקלטות הללו אלבום, הם פתחו במאבק משפטי כנגד היזמה. הטענה של טיילור הייתה שההקלטות שייכות לו משום שלפחות אחד מחברי הביטלס, ג'ון לנון, הסכים שיקליט אותם. בית המשפט קיבל טענה זו ואף הביע את פליאתו מכך שהביטלס המתינו שנים כה רבות כדי לתבוע בעלות עליהן.
האלבום הכפול Live! At The Star-Club In Hamburg, Germany; 1962, אשר הכיל 26 שירים מתוך ההקלטות, ראה אור בגרמניה ב-8 באפריל 1977, ובבריטניה כחודש לאחר מכן. ביוני 1977 האלבום ראה אור בארצות הברית, כאשר השירים I Saw Her Standing There, Twist And Shout, Reminiscing ו-Ask Me Why הוחלפו בשירים I'm Gonna Sit Right Down And Cry (Over You), Where Have You Been, Till There Was You ו-Sheila, שלא נכללו באלבומים הקודמים.
עד לשנות ה-90 ההקלטות מהמבורג ראו אור באלבומים שונים שיצאו ע"י חברות שונות עם מגוון של רשימות שירים מתוכן. בשנת 1979 חברת Pickwick Records הוציאה על בסיס ההקלטות מהמבורג את האלבום הכפול First Live Recordings, הכולל את השיר Hully Gully בביצוע להקה אחרת שהוקלטה, Cliff Bennett and The Rebel Rousers, תחת הציון, המוטעה, שהוא בביצוע הביטלס. בשנת 1981 הוציאה חברת Audio Fidelity Enterprises את האלבום Historic Sessions, שהוא האלבום הראשון הכולל 30 שירים בביצוע הביטלס מתוך ההקלטות הללו. שירים מתוך ההקלטות יצאו גם בבוטלגים שונים לאורך השנים, למשל בוטלג בשם The Beatles vs. the Third Reich, שיצא לאור בשנת 1985.
בשנת 1991 התכוונה חברת Sony Music להוציא שני CDs ובהם שירים מתוך ההקלטות מהמבורג, אך הפעם פנו הביטלס, מיוצגים ע"י פול מקרטני, ג'ורג' הריסון, רינגו סטאר ויוקו אונו, שוב לבית המשפט על מנת לתבוע מחדש בעלות על ההקלטות. בשל כך, הוצאת הגרסה של חברת Sony Music הושהתה, כמו גם הניסיון של חברת Lingasong להוציא הוצאה מחודשת של האלבום, בשנת 1996. בשנת 1998 קיבל בית המשפט את עמדת הביטלס כאשר עורכי הדין של חברת Apple הצליחו להוכיח שההקלטות הללו נעשו כאשר היו הביטלס חתומים על חוזה עם חברת EMI. ג'ורג' הריסון העיד בשם הלהקה בבית המשפט וטען "הקלטת חבורת שיכורים ע"י אדם שיכור אחר אינה מחוייבות עסקית".
בסך הכל האלבומים שהספיקו לצאת לא זכו להצלחה מסחרית גדולה ובשיאם הגיעו למקום ה-111, למשך שבעה שבועות, במצעד הפזמונים האמריקאי, Billboard 200 Album Chart. הסאונד באלבומים היה גרוע והביצועים מאד בוסריים. ג'ורג' הריסון אמר על ההקלטות הללו שהן "...ההקלטות המחורבנות ביותר שנעשו אי פעם בשמנו".
החשיבות של ההקלטות הללו היא בעיקר היסטורית והן חושפות איך הביטלס באמת נשמעו בימים ההם בהמבורג. לפני מספר שנים נתתי למסגור פוסטר של הביטלס ובו תמונתם בימי המבורג, בחנות קטנה שקיימת עד היום ברחוב דיזנגוף. בחנות היה אדם מבוגר שכאשר הבחין בתמונה התחיל לספר לי בהתלהבות שבראשית שנות ה-60 היה בהזדמנויות שונות בהמבורג, אליה הגיע על גבי אוניה של חברת צים, בה עבד. הוא סיפר לי שיצא לו הרבה פעמים לשמוע שם את הביטלס. הוא הדגיש שהם היו, ללא ספק, הלהקה הכי מרתקת בהמבורג של אותם הימים. שאלתי אותו איך הם באמת נשמעו ותשובתו הייתה ש"הם הפיקו המון, אבל המון רעש, אבל רעש מלהיב". בשנת 2011 פגשתי בפסטיבל הביטלס בליברפול את הורסט פאשר, המנהל של מועדון The Star Club בימים ההם, ושאלתי אותו את אותה שאלה: איך הביטלס באמת נשמעו בהמבורג. הוא הסתכל עלי ושאל אותי בחזרה "שמעת את התקליטים של הביטלס? אהבת את מה ששמעת?" השבתי בחיוב ואז הוא הוסיף "אז הם נשמעו הרבה יותר טוב".
כאן אפשר לשמוע גרסה יחסית ארוכה של ההקלטות הללו בדצמבר 1962:
