מבין הלהקות הרבות שפעלו בהצלחה בלונדון בשנות ה-60, לצד להקת הביטלס, אי אפשר להתעלם מלהקת The Who, שהייתה פרועה במיוחד. הסאונד המיוחד של The Who, והופעותיה הלוהטות שהסתיימו בשבירת הגיטרות, הפכו אותה לשם דבר ברחבי בריטניה, ומעבר לים.
קית' מון, המתופף התזזיתי של The Who, לא תמיד שמח להיות בלהקה, על רקע מערכות היחסים הסוערות שהיו לו עם חבריו, פיט טאונשנד, רוג'ר דאלטרי וג'ון אנטוויסל. המתיחות בתוך הלהקה באה לידי ביטוי, לעתים, בגילויי אלימות של ממש. למשל, זכורה תקרית שבה הדיח דאלטרי את הסמים של מון באסלה, והדבר הסתיים במכות ביניהם, או התקרית שבה רדף מון אחרי טאונשנד דרך קרונות של רכבת נוסעת הומה אדם, כשסכין בידו. גם היעדרויותיו התכופות של דאלטרי מהופעות של הלהקה, סימנו אולי יותר מכל, על המתחים הקשים ששררו בין חבריה. באביב 1966, כבר שקל מון לעזוב את להקת The Who ולחפש להקה אחרת שיוכל להצטרף אליה. מון פנה ללהקת The Animals, אך זו דחתה אותו, ואז החליט לפנות לפול מקרטני כדי לבדוק האם יוכל להצטרף לביטלס. פול השיב לו שהביטלס לא מחפשים מתופף חדש, והם מאד מרוצים מרינגו.
מארק בלייק, הביוגרף של להקת The Who, סיפר בספרו Pretend You're In A War: The Who and the Sixties משנת 2014, על כך שמון שוחח עם פול על האפשרות שיצטרף לביטלס, במועדון Scotch of St. James. לאחר שהשיב בסירוב, הציע לו פול לספר בעצמו לרינגו על הצעתו להחליף אותו, ולדאוג שהדבר לא ייצור מתחים ביניהם. לא ידוע האם דיבר מון עם רינגו על כך, אך ידוע שבין השניים שררה ידידות עד יום מותו של מון, בספטמבר 1978. הידידות בין השניים הייתה כל כך קרובה עד שמון היה זה שהעניק לזאק, בנם של רינגו ומורין, את מערכת התופים הראשונה שלו. כידוע, זאק הפך למתופף של להקת The Who מאז שנת 1996.
ראוי לציין שבניגוד ללהקות רבות אחרות, עניין החלפת אחד החברים לא היה ב-DNA של להקת הביטלס, מאז שפיט בסט עזב בשנת 1962. גם בשנותיה האחרונות, כאשר שררו מתחים בין חבריה, ורינגו סטאר בשנת 1968, ואח"כ ג'ורג' הריסון בשנת 1969, עזבו את הלהקה, הם חזרו כעבור זמן מה ועד אז לא חיפשו החברים הנותרים מישהו שיחליף אותם. אפילו כשרינגו נאלץ להתאשפז בשנת 1964 וג'ימי ניקול מילא את מקומו, היה ברור שהדבר הנו זמני, דאגו שהמעריצים יידעו שכך פני הדברים, וברגע שרינגו חזר, סולק ניקול מעיני הקהל.
