כל כך הרבה נכתב על היום שבו ג'ון ופול נפגשו בפעם הראשונה וכולם יודעים לומר שזה היה במסיבה השנתית של הכנסייה השכונתית St. Peter's Church ב-6 ביולי 1957, אם כי הם כבר נפגשו שנה קודם כאשר פול עבד בתור מחלק עיתונים וג'ון נהג לעצור בחנות הפיש אנד צ'יפס הקרובה. לגבי הפעם הראשונה שנפגשו פול וג'ורג', ידוע שזה היה באוטובוס שלקח אותם בכל בוקר לבית הספר שבו למדו, The Liverpool Institute High School for Boys, במרכז העיר. ומתי נפגשו ג'ון וג'ורג'? התאריך לא ממש ידוע, אבל ידוע מתי ראה ג'ורג' לראשונה את להקת הקווארימן, כולל את ג'ון. יחד עם זאת, הפרטים לגבי המפגש קצת מבלבלים.
ג'ורג' טען שהפעם הראשונה שבה ראה את הקווארימן היה כשהם הופיעו באולם Wilson Hallבליברפול ועל כך סיפר ג'ורג':
הוזמנתי ע"י פול לראות הופעה של הקווארימן מספר פעמים אבל משום מה מעולם זה לא יצא אל הפועל עד לאותה הופעה באולם Wilson Hall. אני זוכר שכשראיתי אותם, מאד התרשמתי מפאות הלחיים הארוכים והעבים של ג'ון ומבגדי טדי בוי הטרנדיים שלבש. מבחינה מסוימת, לדעתי, כל המראה המחוספס הזה היה הדרך שלו לשדר שהוא כבר גבר ולא נער. אני מעולם לא פחדתי ממנו. בכל פעם שהוא הקניט אותי אני פשוט החזרתי לו.
אמנם לא נקב ג'ורג' בתאריך של אותה הופעה אבל לפי ההיסטוריון מרק לואיסון זה היה בהופעה שהתקיימה ב-6 בפברואר 1958. עם זאת, הסופר בארי מיילס ציין שמדובר בהופעה מוקדמת יותר שהתקיימה באותו אולם ב-7 בדצמבר 1957. לעומתם, קולין האנטון, המתופף של להקת הקווארימן, זוכר שזה היה בתאריך אחר ובהופעה אחרת. הוא זוכר שזה קרה בהופעה של הקווארימן שהתקיימה ב-13 במרץ 1958 במועדון לא חוקי שניהל רורי סטורם בשם Morgue Skiffle Cellar. ויש גרסה נוספת, זו של לואיז, אמו של ג'ורג', שסבורה שהמפגש הראשון בין ג'ורג' לקווארימן התקיים בכלל בחנות פיש אנד צ'יפס בליברפול. וכדי להוסיף לבלבול, פיט שוטון, חבר ילדות קרוב של ג'ון ומי שהיה אז חבר בלהקת הקוואירמן, סיפר סיפור לגמרי שונה, לפיו פול לקח את חברי הלהקה לביתו של ג'ורג' ושם נערך המפגש הראשון ביניהם.
כשהבחין ג'ון שג'ורג' בן 15, בעוד שהוא בן 17, הוא הודיע לפול שהוא צעיר מדי כדי להצטרף ללהקה. אז ארגן פול פגישה שנייה בין השניים בקומה העליונה של האוטובוס ואז, לאחר שביצע ג'ורג' את הקטע Raunchy בכישרון רב, נכנע ג'ון ואיפשר לו להצטרף לקווארימן בתור נגן הגיטרה המובילה, שזה בדיוק מה שהיה זקוק לו משום שרצה להפוך את הלהקה מלהקת סקיפל ללהקת רוק'נ'רול. הבעיה הייתה שהיה מאד מסובך עבור ג'ורג' להיות נגן הגיטרה המובילה בלהקה שבה יש כבר שלושה נגני גיטרה נוספים, ג'ון, פול ואריק גריפית'ס. לג'ון ולפול היה ברור שצריך שלפחות אחד מהם ייוותר הגיטרה לטובת ג'ורג' ומשום שאף אחד משניהם לא היה מוכן להיות זה שמוותר, ביקשו השניים מאריק גריפית'ס לעבור לגיטרת בס. ג'ון ופול ידעו שזה כלי שאף אחד לא רצה לנגן וכך יגרמו לו לסרב, וזה ייתן להם תירוץ להעיף אותו מהלהקה. וכך, אחרי שגריפית'ס סירב, שלחו ג'ון ופול את מי שהיה אז מנהל הלהקה, נייג'ל וואלי, כדי שיודיע לו שהבחורים רוצים אותו בחוץ. זה היה בדיוק אותו דפוס שעליו יחזרו ג'ון ופול, והפעם גם ג'ורג', כאשר ביקשו מבריאן אפשטיין, מי שיהיה מנהל הלקה, להעיף את פיט בסט מהלהקה.
בערך באותה תקופה, חלה בדלקת קרום המוח לן גארי, מי שניגן בלהקה בכלי נגינה מאולתר בשם tea-chest bass, ועזב את הלהקה כדי להחלים אבל מעולם לא חזר אליה. במקביל, רכש פול מגבר מסוג Elpico עם שתי כניסות ששימש אותו ואת ג'ורג' וכך הם "חישמלו" את הסאונד של להקת הקווארימן.
כשלושה חודשים מאוחר יותר, בחודש יוני 1958, הקליטו חברי להקת הקווארמן, ג'ון, פול, ג'ורג', המתופף קולין האנטון ופסנתרן בשם ג'ון "דאף" לואו, באולפן Phillips' Sound Recording Services בליברפול, את השירים That'll Be The Day של באדי הולי ו-In Spite of All the Dangers של פול וג'ורג'. זמן קצר לאחר מכן, עזב קולין האנטון את הלהקה בעקבות סכסוך עם פול, וגם ג'ון "דאף" לואו, ולהקת הקווארימן הפכה לשלישייה של נגני גיטרות, ג'ון, פול וג'ורג'. כעבור שנתיים, היו ללהקה מתופף ונגן בס ושמה שונה ללהקת הביטלס. אז היו המבורג, ליברפול, לונדון, ניו יורק ויתר העולם.