הסדרה Get Back של פיטר ג'קסון רוויה בסצנות שכמוהן מעולם לא ראינו. אחת הסצינות הכואבות ביותר והמשמעותיות בהקשר הרחב של תהליך התפרקות הביטלס היא העזיבה של ג'ורג' הריסון ב-10 בינואר 1969. למרות שלא עברו ימים רבים מאז תחילת הפרויקט, ג'ורג' איבד בשלב הזה את סבלנותו, אחרי הדיסוננס שחש אחרי הביקור בן החודשיים שערך בארצה"ב לפני קצת יותר מחודש, שם שהה בביתו של בוב דילן, בילה זמן איכות יחד אתו ועם הלהקה The Band, ונהנה מהווייב המצוין שהיה שם, כשהוא עטוף בהערכה עצומה כמוזיקאי ואפילו הלחין שירים עם דילן. ג'ורג' לא רצה לחזור משם ל"חורף של חוסר שביעות רצון" (winter of discontent) עם הביטלס. מבחינתו זו הייתה תחושה של מעבר חד מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא.
בשלב הזה ג'ורג' כבר לא סבל את פול מקרטני ואין מי שלא מכיר את הסצנה שהתרחשה ב-6 בינואר, שבה אמר לו ג'ורג' "אנגן מה שאתה רוצה שאנגן או שלא אנגן בכלל. מה שתרצה אני אעשה". ארבעה ימים מאוחר יותר היה לג'ורג' ויכוח שלא מוצג בסדרה Get Back, עם ג'ון לנון, ואחרי שלא יכל להכיל עוד את כל מה שנצבר אצלו, החליט לעזוב את הלהקה בו ברגע.
בסדרה אפשר לשמוע את ג'ון, אחרי שמועלית הצעה לצאת להפסקת צהרים, מנגן את I’m Talking About You של צ'אק בר, כאשר כעבור 8 שניות בלבד אומר ג'ורג "אני עוזב את הלהקה". ג'ון המופתע שאל "מתי?" וג'ורג השיב "עכשיו" והוסיף "תשיגו מישהו במקומי. תפרסמו מודעה בעיתון NME ותקבלו מועמדים". מה שאנחנו לא רואים בסדרה הוא שג'ורג' עזב תוך כדי שאמר להם "נתראה במועדונים" וג'ון, עם הסרקזם האופייני לו, ניגן מתוך A Quick One, While He's Away של להקת The Who, כשהוא שר לו Soon Be Home. מאוחר יותר אמר ג'ון "אם ג'ורג' לא יחזור עד יום שלישי נקרא לקלפטון". ברור שבכל השיח הזה מההצעה לפרסם מודעה בעיתון NME ועד ההצעה לקרוא לקלפטון, לא ג'ורג' ולא ג'ון התכוונו למה שאמרו. זו הייתה הדרך לשדר, כל אחד, את המצוקה מהסיטואציה שהם בעצמם יצרו.
אחרי שג'ורג' יצא מאולפן, בתור שלישייה, המשיכו ג'ון, פול ורינגו, אחרי הפסקת הצהריים, לעשות חזרות אבל הם היו צריכים לפרוק והרבה. כך, הם ביצעו גרסאות פרועות של השירים I’ve Got a Feeling, Don't Let Me Down ו-Maxwell's Silver Hammer, כאשר ג'ון ופול שרים בזעקות, בקולות מעוותים ובצחוקים. תוך כדי כך, הם פתחו בג'אם מוזר, מטורף ומהפנט שבו תפסה יוקו את המקום הריק שנותר בלהקה והשתלבה בצרחות הרגילות שלה כשהפעם ג'ון, פול ורינגו זורמים איתה ומלווים אותה כשהם עושים דיסטורשיין עם הגיטרות שלהם ורינגו מכה בתופים בכול הכח, כאילו הוא אחוז אמוק. תוך כדי כל התוהו ובוהו הזה תפס רינגו מיקרופון והצהיר:
יס, רוק טו מי בייבי! זה מה שאני אוהב. אתם עשויים לחשוב שזו תזמורת מלאה, אבל אם תסתכלו מקרוב אתם יכולים לראות שמדובר רק בשני אנשים שמנגנים ובאדם אחד ששר. אני יודע שזה נשמע כמו בני גודמן, אבל אל תדאגו, זה הצליל הגדול של 1969. אתם יכולים להיות בטוחים בזה לגמרי. הו, תנו לי את זה, תנו לי את זה!
זו היתה הדרך של ג'ון, פול ורינגו להוציא החוצה את כל המתח שהצטבר בתוכם. זה היה מחזה מחריד ומרתק בו זמנית. היום הזה הסתיים בחיבוק של השלישייה ויום המחרת נפתח בדמעות של פול המיואש, שבזמן שג'ון איחר להגיע ולא ענה לטלפונים אמר באפן נבואי משהו, "ואז נשארו שניים".
הביטלס עוד לא ידעו אז אבל שמונה חודשים אחר כך הלהקה לא הייתה עוד. מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא.