• Gaby Fiszman

על ג'ורג' מרטין נכפה להחתים את הביטלס על חוזה הקלטות, בניגוד לדעתו המקצועית

מרבית הספרים מספרים שב-8 במאי 1962, נכנס בריאן אפשטיין לחנות התקליטים HMV שברחוב אוקספורד בלונדון בכוונה להפוך את סרט ההקלטה של האודישן של הביטלס עבור חברת Decca לתקליט במהירות 78 סיבובים לדקה. בריאן נדחה גם ע"י חברות הקלטות נוספות, בכללן Philips, Columbia, Oriole ו-Pye, וחשב שאם יבקש במעבדה שבחנות להפוך את סרט ההקלטה של האודישן לתקליט במהירות 78 סיבובים לדקה, הדבר יעשה רושם על אנשי A&R (או Artistes and Repertoir, שהיו אחראים על גיוס וטיפוח כישרונות) בחברות ההקלטות, וזה יגדיל את הסיכויים להשיג מהם חוזה הקלטות עבור הביטלס. במעבדה שבחנות ישב בחור בשם ג'ים פוי, אשר קיבל מידי בריאן את סרט ההקלטה ומאד התרשם ממה ששמע. פוי התקשר מיד לג'ורג' מרטין, שהיה A&R, ועמד בראש חברת Parlophone, שכמו HMV, הייתה חברת בת של EMI. מרטין הזמין את אפשטיין לפגישה למחרת, הרגיש את הפוטנציאל של הלהקה האלמונית מליברפול, הנושאת את השם המוזר, ביטלס, הזמין אותה להגיע לאולפני EMI שברחוב אבי רוד, ב-6 ביוני 1962, והיתר היסטוריה.


אז זהו, שלא. זה ממש לא מה שקרה. האמת היא שג'ורג' מרטין חשב שהביצועים של ביטלס מאד בינוניים ולא היה מעוניין בהם, אלא שנכפה עליו, בניגוד לדעתו המקצועית, להקליט את הביטלס.


אז הסיפור האמיתי הוא כזה:

הביקור של בריאן בחנות HMV נערכה למעשה כבר ב-13 בפברואר 1962, בדיוק שלושה ימים אחרי שפרשת האודישן של הביטלס עבור חברת Decca, שהתקיים ב-1 בינואר של אותה שנה, הגיע לסיומה. גם הניסיון שעשה בריאן במקביל, לעניין את חברת EMI, לא עלה יפה כאשר שלושה מתוך ארבעת אנשי A&R, נורי פרמור, וולטר רידלי ונורמן נוול לא גילו עניין בביטלס. איש ה-A&R הרביעי היה באותה עת בחופשה ושמו היה ג'ורג' מרטין. בריאן רצה לנסות את מזלו אצל חברות הקלטות אחרות, ורצה להתייעץ עם בעל חנות התקליטים HMV, שהצהירה על עצמה כחנות התקליטים הגדולה ביותר בעולם, רוברט בוסט, אתו היה מיודד, על בסיס זה שגם בריאן היה מנהל של חנות תקליטים שראתה את עצמה כגדולה ביותר בצפון אנגליה, EMI. בוסט היה זה שהציע לבריאן להשמיע בחברות התקליטים החארות את ההקלטה של האודישן עבור Decca אבל קודם הפנה אותו למעבדה שבחנות HMV כדי להפוך אותה לתקליט וכך לעשות יותר רושם.


כאשר האזין פוי להקלטה שקיבל מבריאן הוא לא ממש התרשם מהביצועים של הביטלס אלא מכך ששלושה מהשירים שבהקלטה, Hello Little Girl, Love Of The Loved ו-Like Dreamers Do, הנם שירים מקוריים. על כן, העביר פוי את ההקלטה לסיד קולמן, מנהל חברת ההפצה Ardmore and Beechwood, שעבדה עבור חברת EMI, ושמשרדיהם היו בקומה העליונה של החנות HMV. קולמן האזין לשלושת השירים המקוריים שבהקלטה ומכולם אהב במיוחד את Like Dreamers Do.


הנה השיר Like Dreamers Do בביצוע הביטלס:

https://www.youtube.com/watch?v=c60b6xpqyDQ


קולמן הציע לבריאן לרכוש ממנו את זכויות ההפצה לשלושת השירים הללו, אבל בריאן סירב כי ידע שמשמעות הדבר היא שמבצע אחר יקליט את השירים הללו והוא רק יקבל עליהם תמלוגים. בריאן אמר לקולמן שמטרתו היא להשיג חוזה הקלטות עבור הביטלס, ואם יסייע לו בכך, הוא מבטיח שחברת Ardmore and Beechwood תקבל את זכויות ההפצה. קולמן הסכים והזעיק אליו את יד ימינו, קים בנט, שהתלהב גם הוא מהשיר Like Dreamers Do, אפילו יותר מקולמן, ונרתם גם הוא למשימה.

קולמן דאג לקיום פגישה, כבר באותו יום, עם ג'ורג' מרטין, אליו הגיע בריאן מצויד בתקליט, שבו אפשר היה לכלול רק שני שירים. כך, נבחר עבור צד א', השיר Hello Little Girl ונכתב שהמבצעים הם John Lennon and The Beatles, ועבור צד ב' נבחר השיר Till There Was You', כשצוין שהמבצעים הם Paul MCcCartney and The Beatles. אחרי שהאזין לשני השירים, במהלך הפגישה, אמר מרטין לבריאן שהוא לא התרשם במיוחד, ואיחל לו הצלחה בהמשך מאמציו להשיג ללהקה חוזה הקלטות.


כעבור מספר ימים, לקחו קולמן ובנט את ההקלטה של השיר Like Dreamers Do למטה חברת EMI והשמיעו אותה לכל ארבעת אנשי A&R, כולל מרטין, אבל אף אחד מהם לא גילה עניין.


הצעד הבא שנקט קולמן היה לשלוח את בנט לפגישה עם לן ג'י ווד, מנכ"ל חברת EMI. בנט השמיע לו את השיר וממש התחנן בפניו שיאפשר לביטלס להקליט את Like Dreamers Do. גם ווד לא ממש התרשם ותשובתו הייתה שעל אנשי Ardmore and Beechwood להתרכז בהפצת שירים ולהשאיר את מלאכת הקלטות התקליטים לאלה שזה המקצוע שלהם.


באותו זמן, החלה להתפשט בחברת EMI, השמועה שמרטין מנהל רומן עם מזכירתו, ג'ודי לוקהארט מזה זמן, למרות שהוא אדם נשוי ואבא לשני ילדים. הרבה אמת היה מאחורי אותה שמועה ואכן מרטין וג'ודי נשאו ב-24 ביוני 1966. כאשר הרכילות הגיעה לאוזניו של ווד, שהיה אדם דתי, הוא נחרד ולא היה יכול לסבול שאחד מעובדיו הבכירים לא נוהג עפ"י הסטנדרט המוסרי שלו. זאת, בנוסף למתח שנוצר בין השניים לאחר שמרטין הגיש בקשה להעלאה משמעותית בשכר ולקבלת תמלוגים מהתקליטים שהפיק, דרישה מאד לא שגרתית. בסופו של דבר, קיבל מרטין העלאה בשכר אבל לא אחוזים ממכירות התקליטים.


בחודש אפריל שוחח בטלפון קולמן עם ווד, ובמהלך השיחה העלה קולמן שוב את עניין השיר Like Dreamers Do. ווד חשב שאולי צריך לתת הזדמנות לבקשה והחליט להטיל על מרטין, דווקא משום שידע שהדבר היה מנוגד לדעתו המקצועית, את האחריות על הפקת סינגל עם אותה להקה מבליברפול.


בינתיים פנה בריאן לכל חברות התקליטים האחרות בלונדון, השמיע להם את התקליט מהאודישן בחברת Decca, והתשובה הייתה תמיד: "לא, תודה". יום אחד בתחילת מאי 1962, קיבל בריאן שיחת טלפון מחברת Parlophone, שבה הוזמן להגיע לפגישה עם ג'ורג' מרטין כשנרמז לו שמצפות לו חדשות טובות. הפגישה בין השניים התקיימה ב-9 במאי, כשכל המטרה של מרטין הייתה למלא, בחריקת שיניים, אחר הוראותיו של ווד. למרטין לא הייתה כל כוונה להחתים את הביטלס על חוזה ארוך טווח. השניים קבעו שהביטלס יגיעו לאולפני EMI שברחוב אבי רוד, ב-6 ביוני, בין השעות 19:00 ל-22:00. מרטין הסביר שהפגישה היא מעין אודישן כדי שיוכל להעריך את יכולותיה של הלהקה לקראת הקלטת הסינגל, במועד אחר. בריאן יצא מהפגישה מאד נרגש, שכן ידע שחברי הביטלס היו קרובים להחלטה להפטר ממנו לאחר שבמשך כחצי שנה לא הצליח להשיג להם חוזה הקלטות, ומיד שלח להם להמבורג, מברק המבשר כי השיג להם חוזה הקלטות, ומברק גם לביל הארי כדי שיפרסם על כך בעיתון Mersey Beat. כמובן, שבריאן היה אופטימי מדי בשלב הזה והתאור שלו, שהשיג לביטלס חוזה הקלטות, היה קצת מעבר לגבולות האמת.


לקראת הביקור הראשון של הביטלס באולפני EMI, הפקיד מרטין על טכנאי ההקלטות, רון ריצ'ארדס, לנצח על האודישן, שכן, מבחינת מרטין זה היה בזבוז הזמן שלו. בסופו של דבר, החליט מרטין לא להקליט את Like Dreamers Do אלא את Love Me Do, כסינגל הראשון של הביטלס.


הנה השיר Love Me Do:

https://www.youtube.com/watch?v=0pGOFX1D_jg



אבל הסיפור הזה לא מסתיים כאן, וכדאי להזכיר עוד כמה שורות לתפקיד החשוב והלא מוערך של קים בנט להצלחת הסינגל Love Me Do.


קים בנט, שמאד האמין בביטלס והתלהב מהשיר Love Me Do, לא פחות מאשר מהשיר Like Dreamers Do, התחיל לפעול, על דעת עצמו, לקידום הסינגל של הביטלס, שעדיין היו להקה אלמונית. הוא שלח עותקים ממנו לתחנות רדיו בלונדון, בקלן ובלוקסמבורג. בנט נדחה ע"י תכניות טלוויזיה כמו Juke Box Jury או Thak Your Lucky Stars, ורק הצליח שהשיר Love Me Do יושמע בתכנית Lunch Box, כטובה אישית, ורק משום שהיה מיודד עם מפיק התכנית, רג וואטסון. על כך סיפר בנט:

היה קשה לשכנע מישהו להשמיע את השיר Love Me Do, כי אף אחד לא היה מעוניין בלהקה הזו ואני האמנתי בה ובשיר Love Me Do. לדעתי הצליל שלהם היה שונה והיה צורך להשמיע אותו. נסעתי לגרמניה כי לא הצלחתי לגרום לאף אחד בלונדון להקשיב לזה. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שהתחננתי בפני אנשים.


מאמציו של בנט השתלמו בסוף, ובגדול. כעבור שבועיים הצליח לשכנע את מפיק Two-Way Family Favorite, תכנית הרדיו הפופולרית של ה-BBC Radio 1 להשמיע את השיר Love Me Do שבאותו שידור הגיע ללמעלה מ-17 מיליון מאזינים. שבועיים לאחר ההישג יוצא הדופן הזה, הגיע השיר Love Me Do למקום ה-23 במצעד הפזמונים, ולאחר מכן, בשיאו, למקום ה-17.


בסופו של דבר, חברת Ardmore and Beechwood לא קיבלה את זכויות ההפצה לשירים של הביטלס. מרטין, שלא חש סימפטיה כלפי ווד, בלשון המעטה, החליט לא לפנות לחברה הזו, שעבדה עבור EMI, אלא לדיק ג'יימס, שהקים את חברת ההפצה Northern Songs.


למרות תרומתו האדירה של בנט להזנקת הקריירה של הביטלס בתעשיית המוזיקה בלונדון, הוא נשכח מדפי ההיסטוריה עד שמרק לוויסהון גילה, על בסיס עדויות וראיות, את תפקידו והביא את סיפורו בכרך הראשון של ספר Tune In: The Beatles: All These Years משנת 2013. אפילו הביטלס ובריאן אפשטיין לא היו מודעים באותה עת, לפעילותו של בנט מאחורי הקלעים.


בשנת 1964 הקליטה להקת The Applejacks את השיר Like Dreamers Do, שהגיע למקום ה-20 במצעד הפזמונים הבריטי.


הנה השיר Like Dreamers Do בביצוע להקת The Applejacks:

https://www.youtube.com/watch?v=W8JBNIb1zqM



7 views0 comments