לסיפור של הביטלס יש אין ספור מיתוסים, אך לאורך השנים לא מעטים מהם נשרו לטובת האמת, למרות שהרבה פעמים היא יותר חיוורת ופחות מעניינת מהמיתוס עצמו. אפילו ההגדה שפול מקרטני מת כבר מזמן ירדה מהפרק ככזו, וכולם מתייחסים אליה, ובצדק, כחלק מתופעת ההערצה לביטלס, הביטלמניה. אבל יש מיתוס אחד שמסרב לגווע ונדמה שכל ניסיון לקלף אותו נועד לכישלון מלכתחילה: תפקידה ההרסני, כביכול, של יוקו אונו כלפי להקת הביטלס ובפרט כלפי ג'ון לנון. יוקו לא רק מואשמת בפירוק הלהקה, אלא גם בהשתלטות על ג'ון, הסטתו מדרכו האמנותית, מניעת המשך הקשר בינו לבין פול מקרטני, גם אחרי פירוק הלהקה, ואפילו איחוד מחדש של להקת הביטלס. כחלק מכך, יוקו מוצגת כאמנית גרועה, כאישה שתלטנית, פולשת, רודפת פרסום ובצע, ובכלל כאישיות מוזרה, כמעט חייזרית. נדמה שכל דיון סביב יוקו מאופיין בהפגנה רבתית של אמוציות שליליות והשמעת ביטויים קשים לאוזן.
יוקו אונו הייתה אמנית חשובה ופורצת דרך בפני עצמה עוד לפני שפגשה את ג'ון לנון לראשונה, ב-7 בנובמבר 1966. למעשה, אחרי הפגישה הזו הפך ג'ון למעריץ של האמנות שלה ואפילו לפטרון שלה. לדבריה, זה קרה עוד לפני שהיא ידעה מי הוא ומה היא אמנותו. כבר בשנת 1961 הציגה יוקו תערוכת יחיד ראשונה בגלריית AG Galler בניו יורק, ובשנת 1964 פרסמה את ספרה הניסיוני Grapefruit. יוקו הייתה אמנית שונה וחדשנית וג'ורג' משיונס, אבי תנועת האמנות Fluxus, שהייתה קהילה בין-תחומית בינלאומית של אמנים שעסקו במופעי אמנות ניסיוניים שהדגישו את התהליך האמנותי על פני המוצר המוגמר, הכיר באיכויותיה ופרש עליה את חסותו. עם זאת, כשהזמין אותה להצטרף באפן רשמי לתנועתו, סירבה יוקו להזמנה, רק משום שרצתה להמשיך ולשמר את עצמאותה כאמנית וכאדם.
הזוגיות בין ג'ון ליוקו נוצרה בשנת 1968, בעת שחש ג'ון כבר מזה זמן, כלוא בתוך שתי מערכות יחסים מאד אינטימיות וארוכות שנים. האחת היא להקת הביטלס, בתוכה פעל, תחת שמותיה השונים, מאז שהיה בן 16, והשנייה היא נישואיו לסינת'יה, אותה הכיר כשהיה תלמיד צעיר במכללה לאמנויות, ואיתה התחתן מתוך תחושת חובה על רקע כניסתה להריון. יוקו הייתה עבור ג'ון פתח לדרך חדשה שבה יוכל לשמר את עצמאותו כאדם וכאמן. נשמע מוכר, לא? מסלול היפרדותו של ג'ון מלהקת הביטלס, שמשמעותה פירוק הלהקה, כבר היה סלול מזמן, בעקר מאז שהחליטה הלהקה בשנת 1966, להפסיק להופיע. בעקבות החלטה זו טעם ג'ון, וגם חברי הביטלס האחרים, את טעמה המתוק של הליכה לפרויקטים עצמאיים, והתיאבון רק גדל. באותה עת התוודעו ארבעת המופלאים גם לבעיות הפיננסיות של הלהקה, שרק הלכו והחמירו בהמשך, ואלה הגבירו את תחושת אי היציבות בתוכה. כל זה התחזק עם מותו של בריאן אפשטיין שהציפה את שאלת מנהיגות הלהקה בינו לבין פול, שאלה שהייתה קיימת עוד בשנותיה המוקדמות, אם כי בווליום נמוך יחסית. ובכלל, האם מישהו יכול לדמיין שארבעה מוזיקאים כל כך מוכשרים עם רעב כל כך גדול לבטא את דרכיהם האמנותיות יוכלו להמשיך ולרסן את מאווייהם, ולו רק כדי לשמור על מסגרת הלהקה?
אז למה כל כך אוהבים ומתרגשים לשנוא את יוקו אונו?
כשלהקת הביטלס התפרקה, נתפש הדבר כמעשה נגד הטבע, והדבר הראשון שכולם עשו היה לחפש אשמים, ואלה נמצאו. לינדה מקרטני הואשמה בפירוק הלהקה ולו רק כי הפכה בת זוגו של פול. פול הואשם בפירוק הלהקה ולו רק בגלל שהודיע, כביכול, על פרוקה, למרות שזו כבר לא הייתה קיימת מזה כשבעה חודשים. נוסף על כן, העובדה שהוא הביטל הראשון שהוציא אלבום סולו, McCartney, אחרי פירוק הביטלס, ושהוא תבע את פירוק השותפות בבית המשפט, כנגד ג'ון, ג'ורג' ורינגו, רק חיזקו את האשמות כלפיו. גם אלן קליין, המנהל העסקי של הביטלס, הואשם בפירוק הלהקה ולו משום שמינויו היה בניגוד לדעתו של פול. אבל כל האשמות הללו היו זמניות וחלפו כלא היו. הייתה מטרה אחת ועיקרית לאצבע המאשימה על פרוק הביטלס, והיא עדיין מסרבת להרפות: יוקו אונו.
למרות שהיום ברור שגם אלמלא הייתה יוקו נולדת, להקת הביטלס הייתה מתפרקת, עדיין רגשות השנאה כלפיה גועשים ותוססים. יש לכך מספר סיבות:
ראשית, יוקו לא מילאה את תפקיד הרעיה השקטה והנעימה, כמו סינת'יה, מורין ופטי. שלושתן התרחקו מאור הזרקורים ופינו לגמרי את הבמה ל"בעלים" שלהן. הן רק חייכו למצלמה, ערכו קניות ונשארו לטפל בבית. אפילו סינת'יה הנהנה בראשה בצייתנות כאשר הצטוותה להיעלם מעין הציבור ולא להיות קיימת כבת זוגו של ג'ון;
שנית, יוקו יצרה עם ג'ון זוגיות חדשה שלא רק החלישה את זו שבינו לבין סינת'יה, אלא גם את הזוגיות שבינו לבין פול, וזה היה בלתי נסלח. יוקו אפילו "גרמה" לג'ון לאהוב אותה יותר מאשר אותם ואותנו, עד כדי כך שהוא אמר שאינו מאמין בביטלס, אלא רק ביוקו ובעצמו;
שלישית, יוקו "הסיטה" את ג'ון מעשיית מוזיקה מעולה, כזו שכולם אוהבים, לכיוון של עשיית אמנות שונה, לא מוכרת, לא מובנת ושמעט אנשים אוהבים אותה;
רביעית, יוקו הייתה אישה זרה בממלכה הבריטית ובכלל בעולם המערבי. טבע האדם לשנוא זרים, משום שזהו עניין הישרדותי וקדום שירשנו מאבותינו כאשר השייכות לשבט הייתה עניין של חיים והמגע עם שבטים אחרים היה עניין של מוות. כאשר השייכות השבטית ניכרת לעין, כמו צבע העור או צורת העיניים, הדבר צף עוד יותר. אולם, הלקחים מהאסונות שהגישה הזו המיטה על האנושות לאורך השנים חלחלו והתפיסות והתרבותיות והנורמות השתנו תוך דיכוי רגש הגזענות הטבעי. עם זאת, היא לא נעלמה לגמרי והיא עדיין בועטת בעוצמות כאלה ואחרות פה ושם. בהקשר הזה, צריך להגיד בקול רם וברור, יוקו לא רק סבלה ממיזוגיניה אלא גם מגזענות. הרי גם לינדה הייתה אישה ואמנית עצמאית, וגם היא העיזה לדרוך באולפן ההקלטות ולהופיע לצד בן זוגה, אבל אמנותה נחשבה לאסתטית ומקובלת, שיערה היה בלונדיני, וצבע עורה היה לבן, ועל כך הכל בסוף נסלח לה.
הדבר המקומם ביותר בקשר לשנאה ליוקו, הוא חוסר הכנות של שונאיה, לא רק כלפינו אלא כלפי עצמם. הם תמיד משוכנעים שהם לא שונאי נשים ולא גזענים, חס וחלילה. יש להם נימוקים אחרים לסלידתם ממנה אלא שאלה נובעים משתי גישות בעייתיות מאד:
ראשית, הם מבססים את טיעוניהם על טעמם האישי כלפי אמנותה כאילו הוא זה שקובע את הנורמה האמנותית שאסור לסטות ממנה;
שנית, הם לא מבססים את טיעוניהם על ראיות היסטוריות במקרה הטוב, ומעוותים את העובדות במקרה הרע.
יתכן ושונאיה של יוקו לא באמת שונאים אותה כאישה או כבת לגזע אחר, אלא שהטיעונים שהם משמיעים מבוססים על נראטיבים שהתפתחו לאורך השנים בעקבות דעות קדומות, גזענות ושוביניזם. אחרי הכל, הפצת רעל פוגעת וממיתה גם אם היא לא נעשית במכוון.
הנה השיר The Death of Samantha של יוקו אונוח:
Comments