היומנים האבודים של מל אוונס

ערב מותו, בינואר 1976, עבד מל אוונס על ספר זיכרונותיו, בהתבסס על יומניו מהשנים שבהן עבד עם הביטלס. בסוםו של דבר, ספר הזכרונות לא ראה אור מעולם וכתב היד שלו נעלם.

בשנת 2005 חשף המגזין Sunday Times שהיומנים של אוונס סופסוף נמצאו והם בידי אלמנתו, לילי, מאז אמצע שנות ה-80. מסתבר שיוקו אונו, מצאה אותם במרתף של מוציא לאור בניו יורק, והעבירה אותם ללילי. היומנים נבדקו ע"י מומחים ונמצאו מהימנים אך הם לא ראו אור עד היום. ב-20 במרץ 2005, פרסם המגזין Times קטעים שמהם עולים דברים מעניינים שלא היו ידועים עד אז. הנה מספר דוגמאות למה שמסופר ביומנים של אוונס:

עפ"י היומנים, מספר אוונס כי לפני שנבחר השם Abbey Road, לאלבום האחרון של הביטלס, נשקלו שמות, כמו Four in the Bar, Inclinations, Turn Ups ו-All Good Children Go to Heaven.

ב-21 בינואר 1963, כתב אוונס:

הבחורים הלכו לקניות. פול וג'ורג' קנו מכנסיים, וג'ורג' קנה חולצה ברחוב ריג'נט. אחרי זה חזרנו לאולם Lower Regent כדי להקליט הופעה. באותו ערב הופיעו גם פאטסי אן נובל, רוג וויטקר, גארי מרשל, וזו הייתה הופעה ממש טובה. בתכנית היה גם זמר מאזור בירקנהד. סמוך לשעה 20.15 הבחורים הלכו לחדר של בריאן במלון Mayfair כדי להתראיין לעיתון Daily Mail. אחרי שאספתי את הציוד הצטרפתי אליהם. למחרת, יצאנו מלונדון בסביבות השעה 10 ועצרנו במסעדת Fortes, על כביש M1, לארוחת ערב גדולה. אחר כך המשכנו הביתה. היה בדרך הרבה ערפל. פתאום, אחרי שעזבנו את כביש M1, נסדקה השמשה הקדמית ברעש גדול. נאלצתי לשבור את השמשה כדי לראות את הדרך. עצרנו לתה בבית קפה והגענו הביתה. הבחורים היו באותו לילה בקאוורן, רעננים כתמיד, כאילו כלום. אני מאד מעריך את הביטלס. לכולם יש חוש הומור והם מעניקים תחושה שהם עובדים כצוות אמיתי

אוונס מתאר שבינואר 1964, אחרי שהשיר I Want To Hold Your Hand הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים בארה"ב, נערכה מסיבה במלון George V Hotel, בפריז, בו שהו הביטלס, ולחדרם הובאו זונות שהציגו בפניהם הצגה לסבית:

זה היה קצת לא נעים לראות את הנשים האלה מופיעות לנגד עינינו, זו עם זו, כאשר בחדר הסמוך נמצאים בריאן, ג'ורג' מרטין, אשתו ומספר כתבים מכובדים. אני מניח שהחגיגה הזו לא מתאימה לכל אחד.

אוונס כתב גם על הביקור של הביטלס בהודו, בפברואר 1968, והקשיים של רינגו:

ברגע שירדנו מהמטוס אמר לי רינגו "מל, הזרוע שלי הורגת אותי, קח אותי מיד לרופא". אז הולכנו לחפש רופא והנהג שלנו לקח אותנו לדרך ללא מוצא באמצע שדה, ודי מהר המקום התמלא במכוניות של עיתונאים שעקבו אחרינו. הסברנו להם שהחיסון שקיבל רינגו עושה לו צרות. כשהגענו לבית החולים המקומי, ביקשתי שרינגו יקבל טיפול מיידי אבל הרופא ההודי אמר לי "הוא לא מקרה חירום אז שיחכה כמו כולם". אז הלכנו לרופא פרטי שדרש 10 רופי רק כדי להגיד לרינגו שהכל יהיה בסדר

אוונס מגלה שלפעמים הוא הרגיש שהוא מובן מאליו בעיניי ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו, ושהשכר שקיבל על עבודתו, שדרשה ממנו להיות זמין 24 שעות ביממה ו-7 ימים בשבוע, היה נמוך, 38 פאונד לשבוע בלבד:

נדרשתי לבצע לפעמים שש מטלות שונות באותו זמן והייתי צריך לסמוך על האינסטינקטים וניסיון שלי כדי לתעדף אותן בצורה נכונה. היחס שלהם לא תמיד היה אדיב. ג'ון היה אומר רק שתי מילים, למשל "גרביים, מל" ואני הייתי צריך לרוץ לחנות הכלבו הקרובה כדי לקנות לו מספר זוגות גרביים. אני זוכר שפעם אחת, לא היו להם כוסות כדי לשתות חלב עם הכריכים שלהם, ומיד שלפתי מהכיס ארבע כוסות פלסטיק ונתתי להם...

...אני מרגיש מאוד פגוע ועצוב מבפנים. אבל למה אני מרגיש ככה ומה הסיבה שאני כותב את זה אם זה לא בגלל האגו שלי? אני חושב שאני שונה מאנשים אחרים במערכת היחסים שלי עם הביטלס. אני מרגיש שהם אוהבים אותי ומתייחסים אלי יפה ואני כאילו חלק מהמשפחה. תמיד אמרתי לעצמי "תראה, כל אחד רוצה משהו ממישהו וגם להיות שבע רצון. תתן להם מה שהם רוצים ותקבל בחזרה, ואני מקבל רק 38 פאונד בשבוע ובכל זאת אני מרוצה ומאושר. למרות הכל, אף אחד לא יכול לאהוב אותם כמו שאני אוהב אותם ואני רוצה להמשיך לשרת אותם.