הזיכרון המטשטש לג'ון לנון האמיתי

הזיכרון לג'ון לנון חי, קיים ובועט, במיוחד מאז הרצח הנורא לפני 41 שנה ונדמה שהוא מסרב לדעוך. כל יום זיכרון מצוין ברחבי העולם וכל יום הולדת נחגג אבל הזיכרון לג'ון האמיתי הולך ומטשטש ומשנה את פניו, ולא בצורה שעושה צדק עם האיש היחיד במינו הזה שהיה גדול מהחיים עוד בחייו.

די מהר אחרי שחודש הקשר בין ג'ון לנון לאמו, ג'וליה, לאחר נתק של למעלה מ-10 שנים, היא עודדה אותו לעסוק במוזיקה כי "המוזיקה בעצמותיו". ג'ון הקים להקה בשם הקווארימן, אותה הוא מאד רצה לקדם. ביולי 1957, אחרי שהתרשם מפול מקרטני, קיבל ג'ון החלטה גורלית ביותר, והזמין אותו להצטרף ללהקתו למרות שבתור בחור חכם, כריזמטי ומוכשר היה עלול פול להוות איום ממשי על מנהיגותו. עם זאת, ג'ון הבין שזהו צעד הכרחי בדרך ל-Toppermost of the Poppermost. החשש של ג'ון לא היה מנותק מהמציאות וכמעט מהיום הראשון היה פול כוח דומיננטי בלהקה. פול ניסה לעצב את הלהקה הן מבחינת הופעתה על הבמה והן מבחינת ההרכב שלה. זמן קצר אחרי שהצטרף שכנע את ג'ון לערוך אודישן לגיטריסט מחונן בשם ג'ורג' הריסון ומאוחר יותר פעל להדחתו של סטיוארט סאטלקיף, חבר הלהקה וחברו הקרוב של ג'ון, שכישורי הנגינה שלו היו דלים מאד.

עם זאת, בשנים הראשונות היה עדיין ג'ון הכוח המוביל בלהקה. שני הלהיטים הראשונים, Love Me Do ו-Please Please Me, היו שירים שלו, באלבומים הראשון והשני, Please Please Me ו-With The Beatles, רוב השירים המקוריים היו שלו והאלבום השלישי, A Hard Day's Night, היה כמעט אלבום סולו שלו, כשכתב וביצע תשע מתוך שלושה-עשר השירים שבו. גם בתהליכי קבלת ההחלטות בלהקה המנהיגות של ג'ון הייתה בולטת ולדוגמה, כאשר פנה צ'רלי פינלי, בעל האצטדיון Municipal Stadium של קנזס סיטי, אל בריאן אפשטיין בבקשה לשלב הופעה של הביטלס שלא תוכננה מראש בסיבוב ההופעות בארה"ב בשנת 1964, פנה בריאן לג'ון, ולא לאף אחד אחר, כדי לקבל לכך אישור. אחרי שנתן ג'ון את הסכמתו, כבר פנה פינלי ישירות אליו בבקשה להוסיף עוד מספר שירים להופעה.

אחרי שנת 1966, כאשר הביטלס החליטו להפסיק להופיע ולהפוך ללהקת אולפן, ובמיוחד אחרי מותו של בריאן אפשטיין באוגוסט 1967, כובד המשקל בלהקה קיבל תפנית ופול הפך לדמות הדומיננטית ורוב הפרויקטים של הביטלס היו ביזמתו, כמו גם שירי האלבומים. פול ניסה לשמר את הביטלס כיחידה יוצרת פעילה גם כשהמתחים היו קשים מנשוא ויזם וקידם את האלבומים Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band ו-Abbey Road, את הסרט Magical Mystery Tour ואת פרויקט Get Back. התהליך הזה לווה לא רק בגלל פול אלא גם בגלל ג'ון, שהתחיל להשקיע יותר מזמנו וכשרונו לפרויקטים מחוץ ללהקה כמו האלבומים והסרטים האוונגארדיים עם יוקו אונו, שיתופי הפעולה עם מוזיקאים אחרים, כמו ההרכב החד פעמי Dirty Mac ו-Plastic Ono Band, והפעילות הפוליטית שלו למען השלום העולמי ונגד עיוותי צדק כלפי נשים ומיעוטים. בתוך המצב הזה הודיע ג'ון לחבריו בספטמבר 1969 שהוא עוזב את הביטלס.

הזיכרון לג'ון לנון אמנם לא דועך אבל קיבל במהלך השנים תפנית. למשל, השיר שאתו מזוהה ג'ון יותר מכל הוא Imagine בעל המנגינה המתקתקה ולא Revolution, I'm the Walrus או Attica State הנשכניים והמאפיינים יותר את דמותו. אפילו השיר Give Peace a Chance נתפס כסוג של שירה בציבור ולא כניסיון לשנות תפיסות עולם במציאות שבה לאלימות היה מקום מרכזי במאבקים החברתיים והגזעיים של ארה"ב והמערב בשנות ה-60.

גם כגורם דומיננטי בתוך להקת הביטלס קיבל ג'ון עם הזמן פחות מקום על חשבונו של פול. בסרט (הרע) Yesterday משנת 2019 מושמעים חמישה-עשר שירים של הביטלס כאשר רק שלושה הם של ג'ון לנון ( Help!, All You Need is Love ו-In My Life). אמנם יש בסרט אזכור לשיר A Hard Days’ Night של ג'ון, אבל הוא לא מושמע בכלל. והשיא (או השפל) הוא בדמותו של ג'ון המופיעה בסרט כדמות חיוורת, מגוחכת ומאד רחוקה מהאישיות והעוצמה של האיש עצמו.

ייתכן והמגמה העצובה הזאת טבעית והיא תוצאה של טשטוש הזיכרון אצל אלה שחיו אז ובעיקר של נראטיב חדש שנוצר עבור אלה שלא חיו את תקופת הביטלס. ברור שהעובדה שב-41 השנים האחרונות פול מקרטני נמצא כמעט לבדו בזירה כדי לספר את סיפור הביטלס היא גורם מכריע שכן פול, גם אם אין לו כל כוונה ליצור נראטיב שונה, מוטה או שגוי, מציג את זוית ראייתו הסובייקטיבית, בדיוק כמו שעשה ג'ון בתחילת שנות ה-70.