ג'ורג' מרטין הוא היחיד בתעשיית המוזיקה של לונדון שלא דחה את הביטלס. אז זהו, שלא...או שכן?

ב-1 בינואר 1962 נערך לביטלס אודישן עבור חברת Decca, אחת מהחברות הגדולות בתעשיית המוזיקה הבריטית. בריאן אפשטיין, כמנהל של חנות התקליטים הגדולה בצפון בריטניה, NEMS, הצליח להשיג בזכות קשריו, אודישן עבור חברי הביטלס אך הם נכשלו בו. אחרי מסעות מפרכים נוספים בלונדון ואחרי שהוא נדחה אחרי כל החברות שפעלו באותה תקופה, הגיע בריאן באפן די מקרי לג'ורג' מרטין מחברת Parlophone, חברת בת של חברת EMI, אשר הסכים להחתים את להקת הביטלס על חוזה הקלטות והיתר היסטוריה. לפיכך, בניגוד לעמיתיו בתעשיית המוזיקה של לונדון בתחילת שנות ה-60, ג'ורג' מרטין לא דחה את הביטלס. אז זהו, שלא...או שכן?

בריאן אפשטיין הבין שהמשימה החשובה ביותר העומדת בפניו, בתור המנהל החדש של הביטלס, היא להשיג חוזה הקלטות עם אחת החברות שפעלו בלונדון, מרכז תעשיית המוזיקה בבריטניה. והתעשייה הזו נשלטה ע"י ארבע חברות גדולות: EMI, Decca, Pye ו-Phillips. על בריאן היה לשכנע את האיש החזק באחת החברות הללו, האיש האחראי על גילוי הכישרונות והחתמתם עבור החברה (תפקיד זה מכונה Artists and Repertoire או A&R). בריאן ידע שאם לא יצליח במשימה זו, הרומן שלו עם חברי הביטלס יסתיים עוד לפני שהתחיל.

ב-1 בדצמבר 1961 יצא בריאן ללונדון, שם קבע שתי פגישות חשובות. פגישה אחת נקבעה עם רון ווייט, מנהל השיווק של חברת EMI, אותו הכיר בתור לקוח חשוב של החברה, שכן חנות התקליטים שלו הייתה הגדולה ביותר בצפון אנגליה. הפגישה השנייה נקבעה בחברת Decca. בריאן הביא איתו את התקליט My Bonnie שהוקלט ע"י חברת Polydor הגרמנית ובו הביטלס, שהוצגו בתור The Beat Brothers, שימשו כלהקת הליווי של הזמר טוני שרידן. בריאן קיווה שהתקליט ישכנע את החברות שלביטלס פוטנציאל רב להצליח בעסקי השעשועים.

בפגישה בחברת EMI, הבטיח רון ווייט להעביר את התקליט My Bonnie לארבעת אנשי ה-A&R של החברה, וולטר רידלי, נורמן נוול, נורי פראמור וג'ורג' מרטין, כדי שיאזינו לו ויביעו את דעתם באשר לסיכויי ההצלחה של הביטלס. אם אחד מהם יחשוב שיש ללהקה פוטנציאל, היא תוזמן לאודישן. ווייט אף ביקש את החוזה שעליו חתמו הביטלס עם חברת Polydor כדי לתרגם אותו ולבדוק את האפשרויות החוקיות להחתים את הביטלס על חוזה הקלטות, במידה והאודישן יצליח.

הפגישה בחברת Decca הייתה מוצלחת במיוחד. בריאן פגש בה את טוני בארו שעבד בה ככותב המלל שבעטיפות התקליטים (ובשנת 1963 ימונה לדובר של הביטלס). לאחר בירור קצר עם מנהל השיווק של החברה, הבין בארו שבריאן הוא לקוח חשוב ולכן מיהר לגייס את מייק סמית', איש ה-A&R, כדי שיערוך לביטלס אודישן, אותו הביטלס לא עברו בהצלחה. מאחר ובריאן היה, כאמור, לקוח חשוב וגדול, דיק רואו, אדם מאד בכיר בחברת Decca, מסר לבריאן בעצמו את הבשורה המרה.

ונחזור לחברת EMI: ב-18 בדצמבר 1961 שלח רון ווייט מכתב לבריאן אפשטיין ובו בישר לו שכל אחד מארבעת אנשי ה-A&R האזין לתקליט My Bonnie, ואף אחד מהם, כולל ג'ורג' מרטין, לא מצא בו עניין אף הוסיף שלחברת EMI "די להקות מהסוג הזה". לפיכך, ג'ורג' מרטין דחה את הביטלס בתחילה. האמנם?

כשמרטין נשאל מדוע דחה אז את הביטלס, הוא השיב בכל תוקף שהוא לא שמע את ההקלטה הזו ששלח לו רון ווייט. יתירה מכך, בחודש דצמבר 1961 היה מרטין בחופשה. אם כך, מדוע שיקר ווייט לבריאן במכתבו מה-18 לדצמבר? את האמת לשאלה הזו, כנראה שלעולם לא נדע, שכן הלך ווייט לעולמו, אך השתלשלות הדברים שקדמו לו מאפשרים להסיק מהו הפתרון לחידה. ידוע שלאחר הפגישה שהתקיימה ב-1 בדצמבר במשרדי EMI, לא עבר יום מבלי שבריאן יצלצל למשרדו של ווייט ויבקש לדעת מהן תשובותיהם של ארבעת אנשי ה-A&R. בשלב מסוים ווייט קיבל כבר תשובות שליליות משלושה מהם, רידלי, נוול ופראמור. לנוכח הלחצים שהפעיל בריאן לקבל תשובה בהקדם, החליט ווייט שלא להמתין לשובו של מרטין מחופשתו, ומתוך הנחה שתשובתו תהיה כמו זו של שלושת עמיתיו, שיגר את מכתבו לבריאן, מה-18 בדצמבר. עם זאת, מסתבר שהגורל רצה אחרת, וכחצי שנה מאוחר יותר, ב-6 ביוני 1962 התייצבו הביטלס בפני מרטין באולפני EMI לאודישן שהיה מוצלח, והשאר היסטוריה.