בזמן שניצח את המלחמה התחיל ג'ון לחשוב על לעזוב את הביטלס

ב-5 בספטמבר 1966, אחרי שהחליטו הביטלס להפסיק להופיע, עלה ג'ון לנון יחד עם העוזר ניל אספינל על מטוס שלקח אותם להאנובר שבגרמניה במטרה להצטרף לצוות הצילום של הסרט How I Won the War, המבוסס על רומן משנת 1963 מאת פטריק ריאן שעסק בהאדרה המגונה של מלחמה. התפקיד שקיבל ג'ון, עפ"י הזמנתו של הבמאי ריצ'רד לסטר שביים את הסרטים A Hard Day's Night ו-Help!, לא היה תפקיד גדול אבל הוא שמח לקבל אותו וראה בו הזדמנות להתרחק קצת מהביטלס.

מהאנובר המשיכו ג'ון וניל אספינל להמבורג, שם הצטרפו לריצ'רד לסטר וג'ון הכין את עצמו לקראת התפקיד. לפיכך, התיישב ג'ון על כיסא הספר קלאוס ברוך שסיפר אותו בתספורת קצרה ולאחר מכן הרכיב זוג משקפיים עגולים מהסגנון שמספקים שירותי הבריאות הבריטיים. משקפיים כאלה סירב ג'ון להרכיב בילדותו והן הפכו מאוחר יותר לסימן ההיכר שלו. לאחר מכן עברו כולם לעיר צלה שבגרמניה להמשך הצילומים, ואחר כך לאזור קרבונרס שבספרד, שדומה למדבר הצפון אפריקאי.

ניל אספינל סיפר על הימים הראשונים של ההרפתקה החדשה של ג'ון:

היה לנו יום חופשי בהמבורג וג'ון ניצל את ההזדמנות כדי לבקר בכמה מהמקומות האהובים עליו מימי הביטלס הראשונים. עם זאת, לא יכולנו לבקר במועדונים כי היינו צריכים לקום מוקדם מאוד למחרת בבוקר. במקום זאת, הלך ג'ון לקניות וקנה חולצות, נעליים, מכנסי ג'ינס ואביזרים אחרים מחנויות שהכיר היטב מלפני חמש או שש שנים. זה היה יום מרתק עבור ג'ון, שכן רבים מהמקומות שהוא הכיר השתנו מאוד מאז. ג'ון ואני עזבנו את המבורג ברכבת לילה לפריז בשעות המוקדמות של יום שישי ה-16 בספטמבר, ובאותו זמן טס בריאן אפשטיין מלונדון לפריז יחד עם פול מקרטני, כך שכולנו נפגשנו בפריז אבל רק לסוף השבוע כי הצילומים בספרד היו צריכים להתחיל בתחילת השבוע שלאחר מכן. אז טסנו מפריז למלגה שבספרד ומשדה התעופה יצאנו לנסיעה של חמש שעות לאלמריה, שנמצאת באזור קצת נידח. נסענו לאורך מה שהספרדים קוראים כבישים מהירים, אבל למעשה הם היו דומים יותר לכבישי עפר עם שכבת אספלט. התנאים בספרד היו קצת קשים אבל לאף אחד לא היה אכפת. די מהר רוב צוות השחקנים הפכו לחברים טובים שלנו. כל בוקר קמנו בשעה 7:30 בבוקר כדי להתחיל את יום הצילומים בשעה 8:00. לג'ון היה נהג משלו וגם רולס רויס. אנשי אלמריה התרשמו מהרכב שלו וג'ון עורר מהומה מדי יום כשנסענו אל מחוץ לעיר. את רוב הזמן הפנוי בילינו בצפייה במתרחש או בישיבה על רצפת אוטובוס ישן ללא מושבים ששימש כמלתחה וכחדר הלבשה של השחקנים. בין השעות 8:30 ל-9:00 בבוקר ג'ון עבר את תהליך האיפור והפך לרב"ט גריפוויד, ואת ארבע השעות הבאות בילה מול המצלמות. זמן ארוחת הצהריים היה בין השעות 12:00 ל-13:00 והארוחה הוגשה לנו באוהל גדול וחם מאוד אבל הארוחות היו מצוינות, עם דברים טובים כמו מלון, סטייקים ופירות.

גם ג'ון סיפר על החוויה בזמן צילומי הסרט והתייחס אליה כאל תחילת המסע שלו אל מחוץ לביטלס, מסע שהבשיל רק שלוש שנים מאוחר יותר:

היו לי כמה סיבות להשתתף בסרט How I Won the War. קודם כל, ריצ'רד לסטר הזמין אותי. שנית, הסרט היה נגד המלחמה. שלישית, לא ידעתי מה לעשות כי הביטלס הפסיקו להופיע ואני ניסיתי להימנע מהדיכאון של תקופת השינוי הזו בחיים שלי. אז במקום ללכת הביתה ולהיות עם המשפחה, נסעתי לספרד עם ריצ'רד לסטר, בעיקר כי לא יכולתי לסבול את הרעיון לא להיות על הבמה. חשבתי: "אלוהים, מה אני עושה אם אני לא עולה על הבמה? הרי אין חיים בלי הבמה". בזמן שעשיתי את הסרט התחלתי כל הזמן לחפש סיבה לעזוב את הביטלס. פשוט לא היה לי האומץ לעשות את זה כי לא ידעתי לאן ללכת אבל הרגשתי שאני חייב איכשהו לצאת מזה בלי שאחרים יגרשו אותי. אבל לא יכולתי לעזוב כי זה היה מפחיד מדי. באמת פחדתי. אבל כל הזמן חשבתי על החיים בלי הביטלס. איך הם יהיו? וכך ביליתי את ששת השבועות האלה במחשבה על מה אני הולך לעשות? כלומר, לאן אני הולך? לא שקלתי להקים להקה חדשה או משהו, זה לא עבר לי בראש, אבל לא ידעתי מה אני אעשה כשזה ייפסק?

בסופו של דבר, כדי לא להתמודד עם השאלות הקשות האלה העסיק ג'ון בזמן הפנוי שהיה לו את הכישרון שלו כדי לכתוב במהלך צילומי הסרט How I Won the War את אחד השירים הנפלאים ביותר שנכתבו אי פעם, Strawberry Fields Forever.

הנה הקלטות דמו שהקליט ג'ון באלמריה של השיר Strawberry Fields Forever:

לקח לג'ון שלוש שנים בדיוק, עד שב-20 בספטמבר 1969 הודיע לחבריו שהוא עוזב את הביטלס. "אני רוצה להתגרש" אמר להם.