בזכות הביורוקרטיה הייתה להקת הביטלס

יש בסיפור של הביטלס הרבה מאד צירופי מקרים שאלמלא הם לא היו הייתה להקת הביטלס. למשל, אלמלא החליטה ממשלת בריטניה שכל מי שנולד אחרי ה-1 באוקטובר 1939 פטור מחובת גויס לצבא סביר להניח שלא היו ביטלס כי כל אחד מחברי הלהקה היה מגויס בהגיעו לגיל 18 וכל אחד היה נשלח למקום אחר. היה עוד אירוע שאלמלא היה קורה לא הייתה להקת הביטלס.

כידוע, המוזיקה שעליה גדלו חברי הביטלס הייתה מוזיקה שהגיעה מארה"ב, למשל רוק'נ'רול, בלוז, R&B, ואפילו מוזיקת קאנטרי. על כן, עבורם הייתה אמריקה המקום שבו התגוררו המוזיקאים שהם העריצו. עבור רינגו, למשל, היה זמר הבלוז והגיטריסט לייטנין הופקינס מושא להערצה וכל מה שהוא רצה זה להופיע באותם מועדונים בטקסס שהפכו את הופקינס לכוכב.

פעם סיפר רינגו:

תמיד אהבתי מוזיקת בלוז. בשנת 1959 ניסיתי להגר ליוסטון שבטקסס כי רציתי להיות במקום שבו גר לייטנין הופקינס, נגן הבלוז האהוב עליי ביותר. ג'ון, כמוני, הלך לשגרירות האמריקאית ומילא את כל הטפסים. היינו נערים והייתה לנו רשימה של מפעלים שבהם רצינו להגיש מועמדות לעבודה, שהרי בליברפול גם עבדתי במפעל. אבל כשחזרנו לשגרירות קיבלנו עוד ניירת עם עוד שאלות ואז פשוט קרענו אותם כי הבנו שזה בזבוז זמן. זה היה יכול להיות מדליק אם הייתי ממשיך עם כל הביורוקרטיה הזו

בסופו של דבר, ג'ון ורינגו נכנעו תחת תהליך הרילוקיישן לארה"ב הארוך, המסובך והביורוקרטי. בנוסף, לאף אחד מהשניים לא היה אז כישורים מיוחדים בשום תחום ולא חיכתה להם שום עבודה בשכר סביר בארה"ב.

הדבר המעניין הוא שאילו היו עוברים ג'ון ורינגו בני ה-19 לטקסס, להקת הביטלס לא הייתה קיימת. למרות שסביר להניח שבטקסס היו הופכים השניים למוזיקאים בתחום מוזיקת הבלוז, בסופו של דבר ההחלטה להישאר בליברפול הייתה ההחלטה הנכונה. זמן קצר לאחר מכן, הצטרף רינגו ללהקת רורי סטורם וההוריקנס ומאוחר יותר, בשנת 1962, ללהקת הביטלס, יחד עם ג'ון, פול וג'ורג'.